מקומות שאהבתי בניו יורק – סדרת סיפורים 2/6

בלורית של אלברט איינשטין או איינשטין של הרכבת התחתית

תשומת ליבה נפנתה לאיש המבוגר שיושב על אותו ספסל ברכבת התחתית שהיא יושבת עליו, מרחק מושב אחד ריק ביניהם. הוא פנה לזוג פיליפינים עם עגלת תינוק שישב מולו בקול רם, רם מידי מזה המקובל ברכבת התחתית. תחנה הבאה רחוב ארבעים ושתיים, אמר באנגלית שהפשיט על מנת שיבינו אותו הזרים. לא לרדת, אח"כ שלושים וארבע, שם לרדת. הם כנראה שאלו אותו איך להגיע לשם לפני שעלתה.
היה לו שער לבן מקורזל עומד קצת כמו של אלברט איינשטין אך גם קרחות משונות שחשפו גולגולת חלקה כמו של ילד. הוא היה לבוש עניבה אך ברשלנות. לא רק רישול היה שם, אולי גם ליכלוך. כן הוא היה קצת מלוכלך והיו לו כמה שקיות ניילון ביד.
הפיליפנים הנהנו בחיוך והוא נפנה להביט בה. הוא שאל "את אמנית?" "מה?" היא גנבה קצת שהות לתהות על קנקנו וקנקן השאלה והוא שאל שוב.
"לא" היא ענתה. היא באמת לא חשבה על עצמה כאמנית וגם אם כן היא בטח לא היתה מגדירה את עצמה כך לפני אחרים. גם אם כן בטח לא בפני זרים ברכבת התחתית.
היא גם ידעה מנסיונה האישי שכל האנשים בקרון מקשיבים עכשיו. היא תמיד הקשיבה.
"אז מה את עושה?"
"למה אתה שואל?" האגרסיביות של העיר כבר מפעפעת בעורקיה חשבה.
"סתם, שאלה ידידותית"
"אני עיתונאית" היא ענתה בחיוך את התשובה המוכנה מראש לאנשים ששואלים אותה מה היא עושה ואין לה כח להתחיל להסביר שכל מיני דברים. הוא לא שמע והיא היתה צריכה לחזור על תשובתה. כנראה שכשהיא משקרת היא מדברת יותר בלחש.
זה לא בדיוק שקר.
"באיזה שפה?" כניראה המבטא שלה הסגיר אותה שוב.
"עברית"
אלברט אינשטיין המטונף של הרכבת התחתית פצח בדיבור שוטף בעברית שהפתיע אותה. היא חייכה.
הוא שאל על מה היא כותבת ולאיזה עיתון היא העדיפה לבעוט את המסובבת הידועה שלה ולהפנות את שאלתו חזרה אליו.
"ומה אתה עושה?"
"אני אומן. אני מצלם, מצייר, מפסל, עושה קרמיקה אני לא מגביל את עצמי לתחום אחד, אני גם כותב מוסיקה". עכשיו הוא דיבר בקול רם עוד יותר אבל מבטו היה ממוקד בעיניה. "את יודעת שפיקאסו היה עושה קרמיקה רק בקיץ. הוא החליט שכל קיץ הוא מקדיש לקרמיקה. אז בשביל זה הוא היה נוסע לכפר בצרפת ושם עושה קרמיקה."
"לא לא ידעתי"
"אני מאמין שאפשר לעשות הרבה דברים אבל צריך להתמקד כל פעם, להתרכז בדבר אחד. להקדיש לדבר אחד זמן ידוע מראש ואז את באמת יכולה להיות חופשיה לעשות הרבה דברים."
כנראה בלי לדעת היא הרגישה שהדברים שלו פגעו במטרה. לפי מבטו הירוק הממוקד רק בה נדמה היה שגם הוא באופן משונה חש בכך.
בעוד תרגיל הסחה פשוט היא מיד שאלה בחיוך רחב ומתעניין.
"ואיך אתה יודע עברית?"
"או.." הוא אמר "המשפחה שלי בירושלים כבר יותר ממאה שנה".
הדלתות בתחנה של רחוב עשרים ושלוש נפתחו והיא קמה לצאת. "פה אני יורדת" היא אמרה
"היה נעים לדבר איתך"
"גם איתך"
"יש לך צעיף יפה" הוא הוסיף.
כשהיא טיפסה במדרגות לכיוון הרחוב ופתחה את המטריה היא חשבה שהצעיף הורוד שגנבה מהארון של אמא שלה בביקור הלפני אחרון בבית כנראה הסגיר אומנותיות מסוימת. מצחיק היא חשבה, גם המשפחה שלה כבר יותר ממאה שנה בירושלים.

 

C Train (במנהרה בין רחוב 50 לרחוב 42)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שירי  On נובמבר 11, 2003 at 9:50 pm

    היינו רואים אותו לפעמים ב
    fairway
    תמהוני שכזה…

  • ערן  On יוני 7, 2004 at 8:34 pm

    כל הכבוד!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: