ארכיון חודשי: דצמבר 2003

מכתב לרמטכ"ל

לאחרונה שמתי לב שכל פעם שמופיעה בדיווחי החדשות ידיעה על הרג פלשתינים בידי צה"ל אני מוצאת את עצמי מפקפקת בפרטיה. ההרוג היה פעיל ג'יהאד איסלאמי? אולי. צה"ל פתח באש לעבר מפגינים שסיכנו את החיילים? אולי. במהלך מעצר מבוקש נהרגו שלושה פלשתינים? אולי. אולי למחרת יסתבר שאחד מהם היה בן 10? אולי. מי באמת עוקב?
אני לא יכולה לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה החלה להתגנב ללבי תחושת אי נחת ביחס להנחה שפעולות צה"ל הן הרע ההכרחי בלבד ושאני מקבלת דיווח אמין על אודותיהם. זה היה כנראה תהליך ארוך. פעולת חיל אויר בנוסיראת שבה האלוף חלוץ, מפקד חיל האויר הסביר שכאשר הטיל נורה לא היו עוברי אורח במקום אך באורח פלא מספר שניות לאחר מכן כשהטיל הגיע ליעדו כבר התקהלו שם כעשרים איש, לבטח היתה נקודת ציון משמעותית על הגרף המתדרדר לאיטו.
.
ואז בא הירי ביום שישי האחרון אל עבר גיל נעמתי, המפגין האנרכיסטי נגד גדר ההפרדה.
אקטיביסטים ברחבי העולם, ולא משנה מה המטרה שלשמה הם נאבקים, יודעים שלפעילות תמיד צריך לקחת מצלמת וידאו. מצלמת הוידאו מגנה עליהם, היא משמשת ראיה כנגד כל מי שינסה לפגוע בהם באורח בלתי חוקי. גם הפעילים נגד הגדר לקחו מצלמה וכך ראיתי איך הם מטפסים על הגדר, חייל שעומד מולם נשכב על הארץ למרגלות הג'יפ שלו ויורה לעברם.
יש לשער שאם היו פלשטינאים היה נגמר הדיווח על המקרה בכך שצה"ל פצע קשה מפגין פלשתינאי שאיים על חיי החיילים. הרי הפלשתינאים, זוהי הנחה מובנית – הם נגדנו. וגם פעילי שלום זרים, אנטישמים ימח שמם, גם בהם הפגיעה כנראה מוצדקת. אבל פעיל שלום ישראלי? אחד כזה שבידו הוכחה כל כך ברורה שלא איים על חייו של איש (אלא אם כן רב כלשהו יפסוק דין מוסר על מי שמשחית חוט תייל)? ועוד אייטם שערוצי החדשות שלנו לא יתעלמו ממנו בנימוס כדרכם אלא להפך, יהפכו אותו לחגיגה?
כל אלה הופכים את החשד הקל, את התחושה העמומה, למשבר אמון מגובש.

שהרי הירי לעבר גיל נעמתי התאפשר רק בגלל שחיילינו אינם מתבקשים לתת דין וחשבון כשהם פוגעים בפלשתינים באופן בלתי מוצדק ובלתי חוקי, ולכן לא חושבים פעמיים לפני שהם פוגעים בישראלי. 'לא ידעתי שהם ישראלים' יאמר החייל ויאמר המ"מ ויאמר המ"פ ומפקד הגזרה ומפקד החטיבה ויכשירו בכך בעיני עצמם את מעשיהם הבלתי חוקיים לאורך השנים.
צה"ל שותק ואנחנו שותקים כשמדובר בירי אל אזרחים פלשתינים, שתקנו גם כשדובר בערביי ישראל המפגינים – אם ירו עליהם סימן שהם עשו משהו לא בסדר – אמרנו לעצמנו. עכשיו זה מגיע אלינו ואם למישהו בעיו"ש יש ספק שזה יגיע אליו כדאי שיתעורר מהר. הרי זוהי הטרגדיה הישראלית כולה, חרבנו היא חרב מתהפכת ואנו צועדים במדרון חלקלק. הירי לעברו של גיל נעמתי מעמיד בסימן שאלה כל ירי של צה"ל על אזרחים. ובנקודה מדודרדת זו של יחסינו, חובת ההוכחה היא על הצבא.
וכך, כמו שמביטים בתמונה מטושטשת שבאחת הופכת חדה, מקרה גיל נעמתי הבהיר לי שאכן אני איני מאמינה יותר בכך שאני יודעת מה צה"ל עושה. וגרוע מזה, אני איני בטוחה יותר שאת כל מה שצה"ל עושה מנחה קוד ברור של מצפון ומוסר.
.
קשה לי לכתוב את הדברים האלו אולי משום שפעם הרגשתי אחרת. אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה שבתוך הכאוס הזה גם אני יכולתי להיות קורבן של ירי כזה אם אתקרב לגדר או למחסום או סתם אעמוד על אחת מזכויותי בחברה דמוקרטית. נדמה לי, מעברי המפואר כקלדנית בצה"ל שפעם הדברים היו שונים. או שמא?
תסלח לי על כך שאיני טורחת לצרף למכתבי עוד שבע או שלוש עשרה או שלושים ואחת קלדניות במיל' כנהוג. צה"ל יכול כנראה להמשיך לבצע את המשימות האלו בלעדינו. או שמא?

גדר ההפרדה שלי

לצורך עבודתי נסעתי לזבובה. זבובה נמצאת על הגבעה האחרונה של צפון השומרון ולמרגלותיה נפרש עמק יזרעאל. זהו כפר פלסטיני קטן מדרום מזרח לקו הירוק. מרחק יריקה מקיבוץ גבעת עוז, שתיים מצומת מגידו ושלוש יריקות מעפולה.
גדר ההפרדה או המכשול או מרחב התפר (תלוי עם מי אתה מדבר) מקיפה את הכפר משלושה כיוונים, בגדר יש שער (על ההבדל בין שער למחסום בהזדמנות אחרת), שער סאלם. הגענו לשער סאלם הסגור, מספר דקות אחרי כן הגיע לשם ג'יפ של מג"ב. מה אתם מחפשים פה? אתם משוגעים? בזבובה יש פעילות חבלנית. מה הפעילות? ילדים זורקים אבנים על הגדר. או קיי, הייתי נחושה, אז דרך איפה אפשר לעבור? אי אפשר ענה קצין מג"ב. מה זאת אומרת, אז איך מתנחלים עוברים? מתנחלים יכולים לעבור אבל אתם לא.

נסענו למחסום טורה, קצת אחרי הישובים החינניים חיננית ושקד, בעלי הגגות האדומים. אומרים על האנשים שגרים בישובים האלה שבאו בעקבות איכות החיים. איזה מין איכות חיים זו לגור ליד גדר גבוהה שבצידה השני אנשים שנשלל מהם חופש התנועה, חופש העיסוק, הזכות להתפרנס בכבוד ומה לא? איזה סוג של אנשים אטומים יכולים לחיות עשרים מטר ממחסום שבו בדרך קבע עומדות עשרות מכוניות שבעליהם נתונים לשרירות ליבם של החיילים ולהוראות בלתי הגיונית שנוחתות מגבוה? ואיזה סוג של אנשים יכולים לחיות עשרים ק"מ ממקום כזה? חמישים ק"מ? אנשים כמונו למשל.
אנשי חיננית החינניים חיים ליד מחסום אבל לפחות לא צריכים לעבור בו.

וכאן וידוי, זהו המחסום הראשון שעברתי בו בחיי. טורי מכוניות של ערבים ישראלים ומעט ערבים מהשטחים עומדים משני צידיו ומחכים. אנחנו, הישראלים העליונים, יכולים פשוט לעבור לנתיב הנגדי ולעקוף את כל התור. זה אולי מתמצת את העניין כולו, את חוסר השויון ואת חוסר הצדק. כניראה שזה משהו שבפעם הראשונה הוא צורם אבל אח"כ, לישראלים שעוברים בהרבה מחסומים זה לא מפריע בכלל. זו נראית להם זכותם הטבעית, מנהגו של עולם שאין לערער עליו. מה שלא ניראה נורמלי יכול בקלות להפוך להיות נורמלי, האדם הוא יצור סתגלן ומחפש כל הזמן כיצד לתת לעצמו הנחות.

לא ידענו אם להתקדם או לחכות להנחיות, אחרי הכל החיילים המפוחדים יכולים להבהל ולפתוח באש. יצאתי מהמכונית, שמתי את משקפי השמש האופנתיות שלי וניגשתי ברגל לחיילים. אנחנו נוסעים להתנחלות מבוא דותן, שיקרתי. הרי אם הייתי אומרת שאני במשימה עיתונאית או סתם אזרחית שרוצה לנסוע למקום שכולם טוענים בלהט שהוא שלנו היה נהיה סקנדל. החייל קצת התפלא שאנחנו לא מחכים לליווי צבאי, הערבים בתור ליוו אותנו במבטם המתוסכל, מתנחל עם ג'יפ מנצנץ עבר את כולנו תוך נפנוף אגבי לחייל. אנחנו אדוני הארץ במחסום אבל מעבר לו – מי יודע?

קצת אחרי המחסום, בצד הדרך ישבו כמה גברים בשמש וקראו עיתונים. שם חיכינו לרכב שיקח אותנו לזבובה. ישבתי איתם ופחדתי, אולי ירו עלינו מאיזשהו רכב פלסטיני חולף? אולי רכב צה"לי חולף יעצור ויזרוק אותנו מכאן? הרבה סכנות חולפות בכביש ובמוחי.
בטלפון היה נדמה לי שזבובה קרובה למחסום אך המארחים שלנו אמרו שהנסיעה לוקחת לפחות שעה. כשבא הטנדר הרעוע לקחת אותנו הבנו למה. לא בגלל המרחק, בגלל הכביש. צה"ל חוסם דרך קבע את הדרכים בשטחים בתלוליות עפר על מנת להקשות על המעבר בהם. כל כפר פלסטיני שראינו בדרך מתחיל בתלולית עפר. מיד נוצר עוקף קטן סביב התלולית. גם את העוקף הזה מגיע צה"ל לחסום ומיד יוצרים הפלסטינים את עוקף העוקף. כך בעצם נוצר מצב שלהגיע לכפר אחד, מרחק קטן מעפולה ניתן רק דרך מחסום, דרכי עפר אינסופיות, תלוליות ומהמורות. זה ניראה כמו הדרכים המהוות אתגר לרוכבי שטח מקצועיים שנוסעים לחו"ל לטיולי ג'יפים ואופנים, אך לכאן הם לא יגיעו. בטנדר רעוע בעל קפיצים איומים הרגשתי כאילו אני במסע בהרי האנדים, עוקפי העוקפי מתפתלים בירידה מהרי צפון שומרון לכיוון העמק. זהו הכביש הראשי למספר לא קטן של כפרים והתנועה בו ערה, איטית וערה. בגשם הוא יהיה בלתי עביר.

בכניסה לזבובה ליד תלולית העפר הראשונה שחסמה אותה עומד שלט דרכים ירוק ומוכר: חץ שמאלה מורה לחיפה, חץ ימינה מורה לג'נין וישר לעפולה. שריד מימים אחרים הממחיש בצורה עוד יותר ברורה – אנחנו כל כך קרובים אבל כל כך רחוקים מהיכן שהיינו בעבר.

בתיה האחרונים של זבובה מרוחקים כחמישים מטר מהגדר, יצאנו מקו הבתים כדי לצלם אותה. בעקבותינו הלכו כעשרים ילדים מסוקרנים מהמבקרים הפתאומיים בכפרם. בשטח הפתוח לפני הגדר, כיוונתי את המצלמה וחששתי שמא חייל יטעה ויחשוב שהמיקרופון הוא כוונת של רובה, הרי מרחוק כולנו בני אדם ומשקפי השמש התל אביביות שלי לא יצילו אותי כאן. ג'יפ מג"ב המפטרל בכביש לאורך הגדר נעצר. נשמעו קריאות במגאפון בערבית שלא הבנתי. אני מתארת לעצמי שהוא צעק: לכו אחורה, חזרו לבתים. הקול שבקע מהג'יפ היא מפחיד, מאיים, אלים, לא נותן מנוח. ברחנו בחזרה לכיוון הבתים אך הצעקות במגאפון עוד הדהדו בי הרבה זמן. הטון היה טון בו צועקים על חיה במכלאה והודות לגדר המשוכללת גם ככה זה ניראה. זה היה הטון בו חיילים צועקים על פלסטינים, וזה היה הטון בו אנשים כמונו לא יתנו שידברו אליהם אף פעם. זה היה מפחיד וזה היה משפיל.

מיהרנו לצאת מזבובה לפני חושך, הדרך חזרה הייתה איומה עוד יותר. אחרי יום כזה הקפיצות והטלטולים אינם מצליחים לגרום למחשבה להתחדד. רק תחושה קשה של גועל מתפשטת בי.

זבובה רחוקה מאיתנו לא רק בגלל שקשה להגיע אליה או בגלל שאנשיה ח
יים בתנאים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין. היא רחוקה כי אנחנו רוצים להשאיר אותה רחוקה. התחושות הקשות שאיתם יצאתי (פחות בגלל מה שראיתי בזבובה עצמה ויותר בגלל הדרך אליה, המחסום והגדר) נישארו בי ואני לא מצליחה לגשר על הפער בינן לבין הנורמליות של החיי. כיצד משהו כל כך נורא מתרחש (ועוד בשמי) ואני פשוט ממשיכה בחיי הרגילים? חברי לא רוצים לשמוע על כך, למשמע סיפורי חלקם עוטים הבעה קפואה, ומקשיבים בנימוס נותנים לי להוציא את המועקה החוצה. אחד אומר שהוא ממהר לעיסוקיו. הנושא הפלסטיני, כך אני מרגישה, מזכיר לאנשים סידורים שהם שכחו לעשות – דוחות ישנים ששכבו בעומק התיק משולמים פתאום, טלפון לסבתא לשאול מה נשמע.

אנחנו מתרגלים מהר לדברים שלא חשבנו שנוכל להתרגל אליהם. ואם בהתחלה יש בעיה להתרגל אז אפשר להתעלם לתקופת מה עד שמתרגלים. מה הגבול, מתי די?
בשביל מעט אנשים הגבול הזה הגיע, אנשים שפגשתי במסגרת הפרוייקט הזה ושלא יכולים לעצום עין, להשקיט את המצפון ולכן עסוקים בפעילות אינטנסיבית. בשבתות או בכל זמן פנוי הם מוצאים דרכים להתנגד לעוול, לעזור במשהו, לעמוד במחסום, למסוק זיתים, לשבת באוהל מחאה, לפרוץ שערים ולהעצר, לתחקר לעומק את הפרטים הקטנים, לפרסם, למחות.

למחרת יום הצילומים בזבובה הגעתי למחסום סאלם. הצבא אישר לחקלאים מהכפר לצאת לצד השני של הגדר ולמסוק את הזיתים. אבו אל-עבד, ראש ועד החקלאים בכפר אמר שגם בתקופות הכי איומות יש רגעים שמחים. יחיא, אחד החקלאים, שפגשתי יום קודם יצא את השער על עגלה רתומה לחמור ובחיוך מאושר פנה ורכב לאורך כביש הגדר עד למטע הזיתים שלו. קבוצה של פעילי שלום ישראלים וקבוצה של נוצרים מארה"ב עזרו לו למסוק. בצהרים כולם ישבו ביחד להפסקה, הפלסטינים, האמריקאים הישראלים וגם החיילים שפיקחו על הנעשה. הקרבן מפנים ומתרגל גם הוא למערכת שהופכת אותו לכזה וכך בעצם מתאפשרת הפסקת הצהרים ההזויה הזו. נידמה שהחקלאים מזבובה לא מאשימים את רב סרן האדי, קצין התאום והקישור וחייליו במצבם העגום. נידמה שגם הם, מתייחסים לחיילים כמו פיונים שממלאים אחר הוראות שאין להם שליטה אמיתית במצב. הוא דווקא בסדר, אומר אבו אל-עבד על רב סרן האדי, אחרי אינספור שיחות טלפון, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. הדודות החביבות מאינדיאנה (אחת מהן בת 80) מעריכות את החקלאים הפלשתינים שמצליחים להוציא יבול מאדמה כה צחיחה. אצלנו, הן אומרות האדמה יותר עשירה. זיתים הן לא מגדלות רק תירס כמובן. יחיא ואשתו מוסקים במרץ, פרנסתם עכשיו תלויה בחקלאות – אפשרויות התעסוקה בישראל נגדעו מזמן וגם תעסוקה מחוץ לכפר אינה אפשרית בגלל הדרכים משובשות והמצב הכללי. הוא מוציא את השיניים התותבות, מחייך חיוך חסר שיניים ואומר שהפעם הראשונה שבא לכאן למסוק זיתים היתה מזמן, כשעוד היו לו שיניים.

גם אחרי היום הזה , שהיה יותר אופטימי מקודמו, אני עדיין לא מצליחה לחיות עם הפער בין חיי הפרטיים למציאות. יש הרבה אנשים שכמוני, עד עכשיו, לא ראו את גדר ההפרדה ולא היו מימיהם במחסום. אפשר להתחיל במשהו קל – נסיעה צפונה בכביש חוצה ישראל, (נא להביט ימינה) רק 25 שקלים חדשים.