גדר ההפרדה שלי

לצורך עבודתי נסעתי לזבובה. זבובה נמצאת על הגבעה האחרונה של צפון השומרון ולמרגלותיה נפרש עמק יזרעאל. זהו כפר פלסטיני קטן מדרום מזרח לקו הירוק. מרחק יריקה מקיבוץ גבעת עוז, שתיים מצומת מגידו ושלוש יריקות מעפולה.
גדר ההפרדה או המכשול או מרחב התפר (תלוי עם מי אתה מדבר) מקיפה את הכפר משלושה כיוונים, בגדר יש שער (על ההבדל בין שער למחסום בהזדמנות אחרת), שער סאלם. הגענו לשער סאלם הסגור, מספר דקות אחרי כן הגיע לשם ג'יפ של מג"ב. מה אתם מחפשים פה? אתם משוגעים? בזבובה יש פעילות חבלנית. מה הפעילות? ילדים זורקים אבנים על הגדר. או קיי, הייתי נחושה, אז דרך איפה אפשר לעבור? אי אפשר ענה קצין מג"ב. מה זאת אומרת, אז איך מתנחלים עוברים? מתנחלים יכולים לעבור אבל אתם לא.

נסענו למחסום טורה, קצת אחרי הישובים החינניים חיננית ושקד, בעלי הגגות האדומים. אומרים על האנשים שגרים בישובים האלה שבאו בעקבות איכות החיים. איזה מין איכות חיים זו לגור ליד גדר גבוהה שבצידה השני אנשים שנשלל מהם חופש התנועה, חופש העיסוק, הזכות להתפרנס בכבוד ומה לא? איזה סוג של אנשים אטומים יכולים לחיות עשרים מטר ממחסום שבו בדרך קבע עומדות עשרות מכוניות שבעליהם נתונים לשרירות ליבם של החיילים ולהוראות בלתי הגיונית שנוחתות מגבוה? ואיזה סוג של אנשים יכולים לחיות עשרים ק"מ ממקום כזה? חמישים ק"מ? אנשים כמונו למשל.
אנשי חיננית החינניים חיים ליד מחסום אבל לפחות לא צריכים לעבור בו.

וכאן וידוי, זהו המחסום הראשון שעברתי בו בחיי. טורי מכוניות של ערבים ישראלים ומעט ערבים מהשטחים עומדים משני צידיו ומחכים. אנחנו, הישראלים העליונים, יכולים פשוט לעבור לנתיב הנגדי ולעקוף את כל התור. זה אולי מתמצת את העניין כולו, את חוסר השויון ואת חוסר הצדק. כניראה שזה משהו שבפעם הראשונה הוא צורם אבל אח"כ, לישראלים שעוברים בהרבה מחסומים זה לא מפריע בכלל. זו נראית להם זכותם הטבעית, מנהגו של עולם שאין לערער עליו. מה שלא ניראה נורמלי יכול בקלות להפוך להיות נורמלי, האדם הוא יצור סתגלן ומחפש כל הזמן כיצד לתת לעצמו הנחות.

לא ידענו אם להתקדם או לחכות להנחיות, אחרי הכל החיילים המפוחדים יכולים להבהל ולפתוח באש. יצאתי מהמכונית, שמתי את משקפי השמש האופנתיות שלי וניגשתי ברגל לחיילים. אנחנו נוסעים להתנחלות מבוא דותן, שיקרתי. הרי אם הייתי אומרת שאני במשימה עיתונאית או סתם אזרחית שרוצה לנסוע למקום שכולם טוענים בלהט שהוא שלנו היה נהיה סקנדל. החייל קצת התפלא שאנחנו לא מחכים לליווי צבאי, הערבים בתור ליוו אותנו במבטם המתוסכל, מתנחל עם ג'יפ מנצנץ עבר את כולנו תוך נפנוף אגבי לחייל. אנחנו אדוני הארץ במחסום אבל מעבר לו – מי יודע?

קצת אחרי המחסום, בצד הדרך ישבו כמה גברים בשמש וקראו עיתונים. שם חיכינו לרכב שיקח אותנו לזבובה. ישבתי איתם ופחדתי, אולי ירו עלינו מאיזשהו רכב פלסטיני חולף? אולי רכב צה"לי חולף יעצור ויזרוק אותנו מכאן? הרבה סכנות חולפות בכביש ובמוחי.
בטלפון היה נדמה לי שזבובה קרובה למחסום אך המארחים שלנו אמרו שהנסיעה לוקחת לפחות שעה. כשבא הטנדר הרעוע לקחת אותנו הבנו למה. לא בגלל המרחק, בגלל הכביש. צה"ל חוסם דרך קבע את הדרכים בשטחים בתלוליות עפר על מנת להקשות על המעבר בהם. כל כפר פלסטיני שראינו בדרך מתחיל בתלולית עפר. מיד נוצר עוקף קטן סביב התלולית. גם את העוקף הזה מגיע צה"ל לחסום ומיד יוצרים הפלסטינים את עוקף העוקף. כך בעצם נוצר מצב שלהגיע לכפר אחד, מרחק קטן מעפולה ניתן רק דרך מחסום, דרכי עפר אינסופיות, תלוליות ומהמורות. זה ניראה כמו הדרכים המהוות אתגר לרוכבי שטח מקצועיים שנוסעים לחו"ל לטיולי ג'יפים ואופנים, אך לכאן הם לא יגיעו. בטנדר רעוע בעל קפיצים איומים הרגשתי כאילו אני במסע בהרי האנדים, עוקפי העוקפי מתפתלים בירידה מהרי צפון שומרון לכיוון העמק. זהו הכביש הראשי למספר לא קטן של כפרים והתנועה בו ערה, איטית וערה. בגשם הוא יהיה בלתי עביר.

בכניסה לזבובה ליד תלולית העפר הראשונה שחסמה אותה עומד שלט דרכים ירוק ומוכר: חץ שמאלה מורה לחיפה, חץ ימינה מורה לג'נין וישר לעפולה. שריד מימים אחרים הממחיש בצורה עוד יותר ברורה – אנחנו כל כך קרובים אבל כל כך רחוקים מהיכן שהיינו בעבר.

בתיה האחרונים של זבובה מרוחקים כחמישים מטר מהגדר, יצאנו מקו הבתים כדי לצלם אותה. בעקבותינו הלכו כעשרים ילדים מסוקרנים מהמבקרים הפתאומיים בכפרם. בשטח הפתוח לפני הגדר, כיוונתי את המצלמה וחששתי שמא חייל יטעה ויחשוב שהמיקרופון הוא כוונת של רובה, הרי מרחוק כולנו בני אדם ומשקפי השמש התל אביביות שלי לא יצילו אותי כאן. ג'יפ מג"ב המפטרל בכביש לאורך הגדר נעצר. נשמעו קריאות במגאפון בערבית שלא הבנתי. אני מתארת לעצמי שהוא צעק: לכו אחורה, חזרו לבתים. הקול שבקע מהג'יפ היא מפחיד, מאיים, אלים, לא נותן מנוח. ברחנו בחזרה לכיוון הבתים אך הצעקות במגאפון עוד הדהדו בי הרבה זמן. הטון היה טון בו צועקים על חיה במכלאה והודות לגדר המשוכללת גם ככה זה ניראה. זה היה הטון בו חיילים צועקים על פלסטינים, וזה היה הטון בו אנשים כמונו לא יתנו שידברו אליהם אף פעם. זה היה מפחיד וזה היה משפיל.

מיהרנו לצאת מזבובה לפני חושך, הדרך חזרה הייתה איומה עוד יותר. אחרי יום כזה הקפיצות והטלטולים אינם מצליחים לגרום למחשבה להתחדד. רק תחושה קשה של גועל מתפשטת בי.

זבובה רחוקה מאיתנו לא רק בגלל שקשה להגיע אליה או בגלל שאנשיה ח
יים בתנאים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין. היא רחוקה כי אנחנו רוצים להשאיר אותה רחוקה. התחושות הקשות שאיתם יצאתי (פחות בגלל מה שראיתי בזבובה עצמה ויותר בגלל הדרך אליה, המחסום והגדר) נישארו בי ואני לא מצליחה לגשר על הפער בינן לבין הנורמליות של החיי. כיצד משהו כל כך נורא מתרחש (ועוד בשמי) ואני פשוט ממשיכה בחיי הרגילים? חברי לא רוצים לשמוע על כך, למשמע סיפורי חלקם עוטים הבעה קפואה, ומקשיבים בנימוס נותנים לי להוציא את המועקה החוצה. אחד אומר שהוא ממהר לעיסוקיו. הנושא הפלסטיני, כך אני מרגישה, מזכיר לאנשים סידורים שהם שכחו לעשות – דוחות ישנים ששכבו בעומק התיק משולמים פתאום, טלפון לסבתא לשאול מה נשמע.

אנחנו מתרגלים מהר לדברים שלא חשבנו שנוכל להתרגל אליהם. ואם בהתחלה יש בעיה להתרגל אז אפשר להתעלם לתקופת מה עד שמתרגלים. מה הגבול, מתי די?
בשביל מעט אנשים הגבול הזה הגיע, אנשים שפגשתי במסגרת הפרוייקט הזה ושלא יכולים לעצום עין, להשקיט את המצפון ולכן עסוקים בפעילות אינטנסיבית. בשבתות או בכל זמן פנוי הם מוצאים דרכים להתנגד לעוול, לעזור במשהו, לעמוד במחסום, למסוק זיתים, לשבת באוהל מחאה, לפרוץ שערים ולהעצר, לתחקר לעומק את הפרטים הקטנים, לפרסם, למחות.

למחרת יום הצילומים בזבובה הגעתי למחסום סאלם. הצבא אישר לחקלאים מהכפר לצאת לצד השני של הגדר ולמסוק את הזיתים. אבו אל-עבד, ראש ועד החקלאים בכפר אמר שגם בתקופות הכי איומות יש רגעים שמחים. יחיא, אחד החקלאים, שפגשתי יום קודם יצא את השער על עגלה רתומה לחמור ובחיוך מאושר פנה ורכב לאורך כביש הגדר עד למטע הזיתים שלו. קבוצה של פעילי שלום ישראלים וקבוצה של נוצרים מארה"ב עזרו לו למסוק. בצהרים כולם ישבו ביחד להפסקה, הפלסטינים, האמריקאים הישראלים וגם החיילים שפיקחו על הנעשה. הקרבן מפנים ומתרגל גם הוא למערכת שהופכת אותו לכזה וכך בעצם מתאפשרת הפסקת הצהרים ההזויה הזו. נידמה שהחקלאים מזבובה לא מאשימים את רב סרן האדי, קצין התאום והקישור וחייליו במצבם העגום. נידמה שגם הם, מתייחסים לחיילים כמו פיונים שממלאים אחר הוראות שאין להם שליטה אמיתית במצב. הוא דווקא בסדר, אומר אבו אל-עבד על רב סרן האדי, אחרי אינספור שיחות טלפון, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. הדודות החביבות מאינדיאנה (אחת מהן בת 80) מעריכות את החקלאים הפלשתינים שמצליחים להוציא יבול מאדמה כה צחיחה. אצלנו, הן אומרות האדמה יותר עשירה. זיתים הן לא מגדלות רק תירס כמובן. יחיא ואשתו מוסקים במרץ, פרנסתם עכשיו תלויה בחקלאות – אפשרויות התעסוקה בישראל נגדעו מזמן וגם תעסוקה מחוץ לכפר אינה אפשרית בגלל הדרכים משובשות והמצב הכללי. הוא מוציא את השיניים התותבות, מחייך חיוך חסר שיניים ואומר שהפעם הראשונה שבא לכאן למסוק זיתים היתה מזמן, כשעוד היו לו שיניים.

גם אחרי היום הזה , שהיה יותר אופטימי מקודמו, אני עדיין לא מצליחה לחיות עם הפער בין חיי הפרטיים למציאות. יש הרבה אנשים שכמוני, עד עכשיו, לא ראו את גדר ההפרדה ולא היו מימיהם במחסום. אפשר להתחיל במשהו קל – נסיעה צפונה בכביש חוצה ישראל, (נא להביט ימינה) רק 25 שקלים חדשים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On דצמבר 8, 2003 at 8:53 pm

    תודה.
    תודה.
    עוד הרבה רשימות כאלה,
    עוד הרבה אנשים, לא חשוב מהי דעתם הפוליטית, שייכנסו לאוטו ויסעו לשטחים האמיתיים, אלו שאחרי ההתנחלויות החינניות. שייפגשו עם האנשים האמיתיים.
    עם המציאות.

  • אדם  On דצמבר 8, 2003 at 11:01 pm

    כל הכבוד.
    כתבה מפוכחת ישירה וללא מניפולציות זולות.
    רק חבל שכתבות מסוג זה נדירות כל כך וזוכות לאדישות ולא לזעזוע המתבקש.
    איזה מין בני אדם אנחנו?
    איך הצלחנו ב50 שנה לפתח אטימות כזאת?

  • נטשה  On דצמבר 8, 2003 at 11:03 pm

    דברים מטלטלים, מהסוג שמתפרסם כאן (ובכל במה אחרת) לעתים רחוקות מדי. אם הסרט שלך יהיה באותה רוח אני לא אחמיץ!

  • ליאור  On דצמבר 9, 2003 at 9:02 am

    קצין המג"ב טוען שבכפר יש "פעילות חבלנית", מונח שאף פעם לא הצלחתי להבין אותו. הרי החבלן הוא זה שמפרק פצצות, ולכן פעילות חבלנית היא פעילות של פירוק פצצות, ולא פעילות המתבצעת על ידי מחבלים (אלא עם כן המחבלים הם אלה שמפרקים את הפצצות).

  • ארתור דנט  On דצמבר 9, 2003 at 12:31 pm

    (ז"א בשמה של הגב' לטוביצקי שהיגיעה כאן לאורגזמה מתמשכת בגניחות אקסטטיות צרודות…)

    והנה עוד כמה לינקים לדמותו של הכפר זבובה, מקום שלו ושוחר שלום וצדק:

    http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/601/123.html
    מוראד אבו זייתון, בן 20 מהכפר זבובה, ליד ג'נין, מתכנן להסיע שהיד גיבור אל בי"ס ביוקנעם

    http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/01112001/ART205212.html
    שלושה פלאחים תמימים וישרי דרך מזבובה גונבים טרקטורונים ומעבירים נשק לידי הג'יהאד האיסלמי

    http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/08022002/ART245855.html
    מטען נפץ מתפוצץ בשדות מושב רם און בחבל תענ"ך. עקבות של ארבעה צדיקים הובילו לכפר זבובה

    http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5261
    קבלן דרוזי נרצח ע"י חסידי אומות העולם בכפר זבובה

    ובטח יש עוד לינקים, אבל אין לנו כוח לחפש. כל הלינקים והעובדות שבעולם הרי לא ישנו את השקפת העולם המוצקה של האנשים היפים והצודקים שכותבים כאן…

  • רוני  On דצמבר 9, 2003 at 1:59 pm

    לארתור שלום,

    תודה על תגובתך. במסגרת התחקיר לסרט שאני עושה עבור נשיונל ג'אוגרפיק עלו מקרים אלו שציינת. אך אני לא רואה כיצד הדבר מפריך את תחושותי בעקבות מסעי לזבובה. בתגובתך כנראה אתה מנסה לומר שאתה בעד ענישה קולקטיבית ולאחר שמנית את מספרם של פעילי הטרור והגנבים בזבובה (ולא ספרת את מספר תושביה ישרי הדרך או את מספר סייעני השב"כ בכפר) הגעת למסקנה שבעקבות כך כל תושבי הכפר הזה והשטחים בכלל צריכים להענש.

    על פי אותו קו מחשבה גם הכביש לישובו של ז'אן אלרז שסיפורו מופיע בלינק מס 3 ששלחת אמור להחסם . או אולי הכביש למאחז שממנו יצאו עוקרי העצים לפני מספר שבועות? האם גנב או טרוריסט מתל אביב יגרום לכך שהמשטרה תחסום לצמיתות את נתיבי איילון? לא ניראה לי שזה יעלה על הדעת מבחינתך או מתבחינתי או מבחינת כל אחד אחר.

    יחד עם זאת אתה מעלה שאלה חשובה לדיון וחבל שבחרת להעליב את קוראי וכותבי האתר. הפוסל במומו פוסל ונדמה מתגובתך שאתה הוא זה שמחפש את הלינקים שיצדיקו את השקפת עולמו ולא נותן לדבר מלבדם לחדור דרך מסך הברזל האטום שהצבתך מולך.

  • פוף  On דצמבר 9, 2003 at 2:40 pm

    ויותר מכך, לפי השקפת עולמך ארתור.
    בגלל חלאות כמוך מן הראוי שלא יאפשרו תגובות באינטרנט.
    מכיוון שחיילי צה"ל יורים בשוגג באנשים "מפעם לפעם" מן הראוי שכל החיילים יוכרזו כפושעי מלחמה.
    ובגלל שיש גברים אנסים (שנראה לי שבאופן כזה או אחר אתה משתייך למשפחה הזאת)מן הראוי לסרס את כל הגברים.
    מתוך שלל תגובותיך, אני חייב לציין שזו אחת המובחרות שבהן.
    אם רק לא היית מסתתר כל כך (מה קרה ? אתה לא יכול לפתוח איזה אי מייל ביאהו לתגובות?)
    אולי היית קצת פחות שקוף במטרות העלובות שלך.
    אני בהחלט מעודד מקצב ההתקדמות האפסי שלך.
    כזה מתוחכם ומלא עסיס ארסי אתה, זה משהו. מתמוגג מול המחשב ארתור, כיצד הראה לכל החארות האלה.
    ובשפתך שלך, אולי תבין – "ואללה גבר, הבאת לה, שיחקת אותה !"
    איזו הצלחה אתה. אני מקווה שאמא ואבא מרוצים.

  • ניר  On דצמבר 9, 2003 at 4:41 pm

    התגובה שלך כמדומני הרבה יותר נמוכה ובוטה ממה שארתור כתב. "בגלל חלאות כמוך מן הראוי שלא יאפשרו תגובות באינטרנט"?? נו, כן…

    לא הבנתי מה כל כך פוגע בדברים שלו, בכל אופן. כבר ראינו כאן ניסוחים הרבה יותר קשים, שלא לדבר על העובדה שהוא אפילו טרח להביא קישורים ולנמק את דעתו. אפשר להתווכח, להגיד שהוא טועה – רוני עשתה את זה יפה.

    אגב, אדם: "איך הצלחנו ב50 שנה לפתח אטימות כזאת?" אולי ע"י כך שאנחנו כבר חמישים שנה מהווים מטרה לשנאתם של אי אילו עשרות (מאות?) מיליוני שכנים, שמצהירים השכם והערב על כוונתם להרוג אותנו, ואכן מנסים לממש אותה בכל הזדמנות?

  • אילן גוט  On דצמבר 9, 2003 at 5:11 pm

    הגדר באיזור זה עוברת בערך על הקו הירוק?

    ובאופן כללי – האם מתנגדי הגדר יוסיפו להתנגד לה גם אם תוקם על הקו הירוק? והאם הם לא מתעלמים מהסיבות להקמתה?

    לגבי החוויות האישיות שעברת, רוני, לא ניתן כמובן להפריך אותן. אלא שהסבל הפלשתיני – זאת יש להודות – לא יסתיים לפתע כשתיסוג ישראל. גם לא הפער בין חיינו הנוחים כאן למצוקתם שם.

    לארתור – חבל התענ"ך זה על שם ספר התנ"ך? זה לא "תענכים" בלי ראשי תיבות?

    ולפוף – הפוסל וכו'. האשמת בתוקפנות – ובעצמך קיללת. האשמת בהסתתרות מאחורי אנונימיות – ובעצמך לא נידבת אף לא אי-מייל.

  • ארתור דנט  On דצמבר 9, 2003 at 5:28 pm

    1) באמת יהיה מאד מעניין לצפות בסרט לכשיושלם, ולבדוק כמה פעמים בדיוק יוזכרו אותם "מקרים אלו שציינת" לעומת ההתמקדות בסבלם קורע הלב של התושבים הנאנקים תחת עול הכיבוש של קלגסי הגדר.

    2) אנחנו מלאי הערכה לתחושות שלך. רק אולי כדאי לגוון במקצת את התחושות האלה, ולבקר גם בחלקות נפגעי הטרור שבבתי העלמין בארץ. אפשר לקלוט המון תחושות גם בבית לוונשטיין מאנשים ששוכבים בקומה עם ברגים במוח, ומקטועי גפיים במחלקות אורטופדיות מובחרות.

    3) לא זכור לנו שיצאו הרבה טרוריסטים מת"א (חוץ אולי מיגאל עמיר, ואנו מרשים לך לקחת D-9 צה"לי וליישר את הגן של גאולה). זבובה, לעומת זאת, כמו גם כל מקום אחר שהוא בית גידול סדרתי למתאבדים ורוצחים (גם היישוב היהודי בחברון נכלל בהגדרה הזאת) בהחלט שווה גידור.

    4) פופי מותק, אנחנו סמוכים ובטוחים שאם תפעיל במרץ את שני הנוירונים הבודדים שלך אזי תצליח למצוא את האימייל שלנו מתחבא פה באתר

  • פוף  On דצמבר 9, 2003 at 5:33 pm

    הסבר קטן לכל המתעניינים שמתקשים להבין.
    כתבתי לארתור בשפתו שלו, כי רק אותה הוא מסוגל להבין.
    כן, "חלאה " בעיני אנשים נאורים שכמותכם היא כמו לומר "כלבת מחסומים מוצצת לערבים " וכו'.
    בעיני ארתור כבר מזמן הרחיק לכת ולכן הוא חלאה קטנה.
    כמובן שמותר לו, כי אנחנו נאורים שכמותנו, מרשים לכולם להגיד מה שהם רוצים.
    ובכל נושא נענה לו בכובד ראש ובעניין.
    אז זהו שלא.
    את זה אני אשאיר לכם.
    ולניר, שלא ממש מבין. אני אחזור בשנית –
    "לפי השקפת עולמך ארתור – מן הראוי שלא יאפשרו תגובות באינטרנט בגלל חלאות כמוך."
    עכשיו הבנת את התגובה נמוכת הקומה שלי?

  • פוף  On דצמבר 9, 2003 at 5:48 pm

    אה…ארתור?
    מה זה נוירונים ?
    איש חכם שכמותך ?

  • ניר  On דצמבר 9, 2003 at 7:29 pm

    "מצרך נדיר
    ויותר מכך, לפי השקפת עולמך ארתור.
    בגלל חלאות כמוך מן הראוי שלא יאפשרו תגובות באינטרנט."

    פוף יקר, כתיבה היא לא המקצוע שלי ואפילו לא תחביב, אבל זכורני משיעורי החיבור ביסודי שנקודה ושורה חדשה מסמנות קטיעה של משפט, בניגוד למקף, לדוגמה.

    בכל אופן, לענייננו – (אה, מקף! ראית?) ארתור לא אמר לאף אחת "כלבת מחסומים מוצצת לערבים", אלא עקץ את הסגנון המלודרמטי של טלי, בצורה ש,כמו שאמרתי, ראינו הרבה יותר בוטות ממנה כאן.

    יש לי רושם שחלק מהאנשים שמתכסחים כאן לא באמת מגיבים לאנשים שמולם, אלא לאיזה סטראוטיפ של ימני (או שמאלני) שנוא שהם מחזיקים בדמיון. ארתור עושה רושם של אדם חושב לא פחות ממך (בודאי מתנסח בצורה בהירה ומנומקת יותר ממך) ובכל זאת אתה עונה לו כאילו הוא האיש הטיפש והמפחיד שמתיז רסיסי שווארמה מבין שיניו בזמן שהוא צועק על משמרת של "נשים בשחור". מדוע?

  • פוף  On דצמבר 9, 2003 at 8:50 pm

    אפרופו שווארמה ניר, לעיונך.

    http://www.notes.co.il/talila/3697.asp
    שים לב לתגובתו של מיודענו המלוכלך.
    האם בחרת בשווארמה במקרה ניר ?
    אני תוהה, כי זה נראה לי מקריות מכוונת.
    אולי אתם מכירים ?

  • ארתור דנט  On דצמבר 9, 2003 at 11:16 pm

    תודה, פופי מותק. אנחנו תמיד שמחים כשמישהו טורח בהתנדבות להפיץ את הגיגינו ברחבי המרשתת. קיפ אפ דה גוד וורק. תגיד, זו תהיה חוצפה מצידנו לבקש ממך לשרשר את הלינק ההוא בכל פעם שנכתוב משהו ברשימות ?…

  • אורי ברייטמן  On מאי 30, 2006 at 9:03 am

    שלום רוני,

    למרות שהמאמר שלך נכתב מזמן (2003) אני מזדהה מאוד עם הכתוב. בשנים האחרונות הקדשתי זמן רב לעדכון אתר ביקורתי בנושא תוואי גדר ההפרדה:
    http://planet.nana.co.il/breitman/Wall/TheWall.html
    בניגוד לאתרים רבים, העוסקים בשאלה "מה יהיה עם הגדר?", הוא עוסק בשאלה "איפה צריך לעבור התוואי?", שהיא לדעתי השאלה החשובה ביותר.
    את הויכוח על "האם צריך את גדר ההפרדה" כבר עברנו מזמן, ועכשיו כל הצדדים כבר מבינים שרק נושא התוואי יקבע את עתידנו.

  • אורה לב-רון  On אוקטובר 26, 2006 at 5:38 pm

    את שלב השאלה האם צריך גדר הפרדה כבר עברנו מזמן, אתה אומר, אבל עם מסקנות שונות לגמרי. ממש לא צריך גדר. אפילו אסור בהחלט. ועוד גדר שמשני עבריה שומר אותו צבא. קשה לי להחליט אם הגדר היא יותר אווילות או יותר רשעות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: