ארכיון חודשי: אוגוסט 2004

מדוע התחתנתי בעיריית ניו-יורק ולא ברבנות

כשהחלטתי להתחתן, לא חצתה את קצה תודעתי המחשבה להשתמש בשירותיו של רב. בעיניי, כמו גם בעיני רבים מחבריי, האפשרות של ללכת לרבנות ולערוך חופה לפי טקס אורתודוקסי פסולה מלכתחילה. אך למען האמת, ההכרה בכך שלמעשה הנישואים יש ערך עבורי הכניסה אותי לצרה. אם זוהי נקודת ציון חשובה, אולי הטקס הנונשלנטי (והרומנטי) בעירייה לא מספיק?  

יכולתי להתחתן בדרך שרציתי בה, כל דרך שהיתה עולה על רוחי, מפני שלא חייתי בישראל. כשהחלטנו להתחתן חיינו, אני ובן-זוגי, בניו-יורק. אפשר להתחתן שם בכל מיני דרכים ואנחנו בחרנו להתחתן בדרך שנעשית יותר ויותר ישראלית: חתונה בעירייה בעיר זרה.

בתור להרשמה לנישואים, בבניין העירייה שברובע ברוקלין, עומדים כל מיני אנשים: מהגרים ממקסיקו, רוסים, יהודים חרדים. בליל של אנשים, התגלמותו של כור-ההיתוך האמריקאי המפורסם, ובקצה התור פקיד עירייה נמרץ שמסביר שוב ושוב, לאט ובשפה ברורה כשצריך, לאיזה חדר הולכים לשלם ואיזה טופס צריך למלא. הוא מסביר שצריך להירשם ולקבל רשיון נישואים. הוא מסביר שאפשר להתחתן בנוכחות שופט או כל אדם אחר המוסמך להשיא: כומר, רב או בעל אולם חתונות. כולכם תעברו כאן, אומרת עיריית ניו-יורק לאנשים החיים בעיר, את אותו ההליך בדיוק. הליך קורקטי, פרטים מזהים בלבד: מספר דרכון, שם ושם משפחה, שם האם ושם האב. אחר-כך תלכו לכם לדרכיכם, שונות ככל שיהיו, אומר לנו המחוקק האמריקאי, כל אחד לפי אמונתו, לפי טעמו ולפי רצונו. כל שנבקש מכם זה כמה פרטים מזהים: לא נשאל אתכם אם אתם מקיימים יחסי מין ואפילו לא נשאל לאיזו דת אתם שייכים, אם בכלל. לא נורה לכם איך לנהוג בימי המחזור של האישה, או איך לטפל בבעל. לא נבקש מכם לקיים טקסים, לא נדרוש מהנשים לטבול בבריכות ולא נצווה עליהן להתכסות.

דפיקות מחרישות אוזניים

כשהחלטתי להתחתן, לא חצתה את קצה תודעתי המחשבה להשתמש בשירותיו של רב. בעיניי, כמו גם בעיני רבים מחבריי, האפשרות של ללכת לרבנות ולערוך חופה לפי טקס אורתודוקסי פסולה מלכתחילה. במקום שבו כל דבר שאדם עושה או לא עושה נתפש כהצהרה פוליטית, להתחתן או לא להתחתן, ובעיקר איך להתחתן, זוהי אמירה פוליטית ברורה. רוב החברה החילונית מנסה להתכחש לטקס האורתודוקסי. כל אחד מעצב לו טקס משלו ומטפח את רצונו העצמאי, אבל נדמה שכל זה למראית-עין בלבד. התוקף האמיתי עדיין מוענק לקבוצה מצומצמת בלבד, קבוצה מקוממת. התחושה הבסיסית היא תחושה מרה שהמימסד הדתי הוא גוף הכופה את עצמו עלינו ואינו מהסס להשתמש בכוחו ההגמוני לרעה, ולכן איננו רוצים לתת לו לשלוט בנו.

מזמן לא שמעתי את המילים "הפרדת הדת מהמדינה"; נדמה שנושא זה ירד לחלוטין מהפרק. אני זוכרת תקופה אחרת, לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, שבה המאבק על הפרדת הדת מהמדינה עמד בראשו של סדר-היום, לפחות של נערה ירושלמית כמוני.
בשנות נעוריי התחוללו המאבקים הגדולים בעיר בין דתיים לחילונים בנושאים כמו פתיחת כבישים ובתי-קולנוע בשבת, וכמובן, סלע המחלוקת הנצחי: הגיוס לצבא. זכור לי במיוחד המאבק למען פתיחתם של בתי-הקולנוע בשבת. כדי לעקוף את חוק העזר העירוני האוסר על פתיחתם של בתי-עינוגים בשבת, היינו הולכים בימי שישי להקרנות של סרטים בבתי-הקולנוע, שהוסוו כערבי תרבות. מבחינת החוק, זה אומר שבמהלך הערב היינו צריכים לשמוע הרצאה. הכול היה משחק בכאילו: היינו נכנסים לאולם הקולנוע 'אוריון', מקשיבים חמש דקות לאחד הפעילים שדיבר על חשיבות המאבק בכפייה הדתית ולאחר מכן התחילה הקרנת הסרט. למעשה, הלכנו להקרנות האלה כחלק מההשתתפות במאבק, ולא כדי ליהנות מהקולנוע. וזאת, משום שגדודים של חרדים היו עומדים בחוץ ודופקים במשך שעה וחצי על דלתות הברזל של האולם, דפיקות מחרישות אוזניים.

תוכנו של מעשה הנישואים

כשבוע אחרי שקיבלנו את רשיון הנישואים בבניין העירייה בברוקלין, הלכנו להתחתן שם. בדרך, ברכבת התחתית, בן-זוגי ביקש מהנהג שיקרא במערכת הכריזה: "מזל טוב". חיתנה אותנו פקידת עירייה, שהוסמכה לכך מטעם מדינת ניו-יורק, "By the power vested in me by the state of New York I now pronounce you man and wife", היא אמרה. כל המעמד התקיים בחדר די עלוב, מקושט בשני דגלים שוויטראז' מאחוריהם. לבשתי שמלה קיצית פרחונית והחזקתי ביד זר פרחים קטן. השתמשנו בטבעת אחת ישנה שהיתה לי ובטבעת אחת ישנה שהיתה לו, וזהו, התחתנו.

לנישואים יש משמעות עבורי. בעיניי, יש ערך רב להצהרה המשותפת, האישית והפומבית, שאנחנו הולכים להקים בית ולחיות ביחד כזוג, לתמיד. קדמו לנישואיי אין-ספור שיחות עם חבריי וחברותי, שבהן ניסינו לעמוד על ההבדל בין חתונה לבין המשך החיים ביחד כזוג לא-נשוי. הרי חיינו המשותפים כבני-זוג לא-נשואים זהים לגמרי לחייו המשותפים של זוג נשוי. אנחנו גרים ביחד, חולקים את הרכוש ואת האחריות ההדדית. זה היה בעצם הדיון המקדים, דיון שבא להגדיר את תוכנו של מעשה הנישואים, אותו תוכן שאמור לעצב את הדרך שבה האדם יבחר לציין את נישואיו. למען האמת, ההכרה בכך שלמעשה הנישואים יש ערך עבורי הכניסה אותי לצרה. אם זוהי נקודת ציון חשובה, אולי הטקס הנונשלנטי (והרומנטי) בעירייה אין די בו? הרי הפקתי אירועים גדולים מזה כדי לציין את שחרורי מהצבא, או סתם יום הולדת שקורה כל שנה.
החלטנו, שבביקורנו הבא בארץ נערוך מסיבה ענקית. אבל במה תיבדל המסיבה הזאת מכל שאר המסיבות?

לפי רוח התקופה

הכרתי את כל שלל האפשרויות. ב-25 שנות חיי הראשונות לא הייתי באף חתונה, אבל מאז הייתי בעשרות מהן. הייתי בחתונה שכללה טקס של התחברות לכוחות הטבע; כל אחד הביא מתנה שקשורה לאחד האלמנטים: האדמה, האש, האוויר וכו'. הייתי בחתונה שבה כתבו בני-הזוג מעין "כתובה" משלהם. "שתמיד נדע לראות את חצי הכוס המלאה", אמרה הכלה לחתן ואני הצטמררתי ממבוכה.
הייתי בטקסים רפורמיים, הייתי גם בחתונות ללא טקסים. הוזמנתי לחתונות עם כיבוד אבל בלי ריקודים, ולחתונות עם ריקודים אבל בלי דודים. הייתי בחתונה של אנשים שצמים אבל רואים וידיאו ביום-הכיפורים, ובחתונה של אנשים שלא אוכלים אבל שותים מים, מצחצחים שיניים ונוסעים באופניים ביום-הכיפורים; ועוד שילובים שונים ומשונים.

לפי רוח התקופה, כל אחד עושה את מה שמתאים לו. כל אחד הוא בעצם פורץ דרך, שהמציא את הגלגל מחדש ומצפה שהכרכרה תבוא בעקבותיו. הטקס האלטרנטיבי של מחר צריך להיות יותר אלטרנטיבי מהטקס של היום. גם ההליכה הפשוטה לחופה כבר מזמן אין די בה. אנחנו צריכים להרשים, להדהים ולרגש, אז למה שהחתן והכלה לא יבואו לחתונתם בסירה מן הים או בהליקופטר מן האוויר?

המחשבות האלה, והצורך האמיתי לציין את נישואיי, הביאו אותי למבוי סתום. אולי בכל זאת יש משהו בטקס בן אלפי שנים, מצאתי את עצמי חושבת, בחופה היהודית: משהו קבוע וידוע, שמחבר אותך לשורשים שלך. אולי השנים שחייתי בחו"ל הן שריככו אותי ויצרו בי כמיהה לדבר-מה בעל משמעות על-תקופתית. נזכרתי ביום שישי אחד בניו-יורק שבו הזדמן לי להיות, לצורך הכנת מאמר ל"ארץ אחרת", בבית-הכנסת 'בני ישורון' שבצדה המערבי של מנהטן. זהו בית-כנסת של התנועה הקונסרבטיבית, ואני זוכרת שישבתי שם בין הנשים, וכל יושבי האולם שרו ביחד. היו שם כל מיני אנשים, לבושים בכל מיני צורות, ששרו כל מיני ניגונים. היה שם רב שדיבר על סובלנות, היתה שם אווירה חמה של קהילה המציינת ביחד את כניסת השבת. רק אני, הישראלית החילונית שהולכת לבית-כנסת מכוסה כמו שק מכף רגל ועד ראש, מִפַּחד שיזרקו אותה משם או יירקו עליה, לא מכירה שום שיר ושום תפילה, חוץ מ"קדיש". אני זוכרת שכשיצאתי משם ונכנסתי לרכבת התחתית, חשבתי לעצמי שאילו הייתי יהודייה אמריקאית, הייתי מוצאת במקום כזה עניין. זה היה כל-כך יפה בעיניי, ויופי זה משהו שמעולם לא נקשר בעיניי לדת.

אולי משום כך הרהרתי ערב חתונתי באפשרות של עריכת חופה. לאחר הנחיתה בישראל האפשרות הזאת התאיידה במהרה. אם כבר רב, אז שבן-דודי יחתן אותנו, ואז צריך לפנות לרבנות ולדחות את תאריך החתונה, מפני שאסור להתחתן בחול המועד. ומה שיותר חשוב, בן-זוגי לא הסכים. הוא עומד על זכותו לא לעשות דברים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונתו, ולכן אין סיבה שהוא, כאתיאיסט, יערוך טקס חתונה דתי-יהודי. חד וחלק. הסכמתי. מבחינתי, זה לא היה אחד הדברים שבגללם נלך לרב.

לא אוכל לספר כאן על פריצת דרך בשאלה, כיצד יש לציין את הנישואים; גם לא הייתי רוצה לעשות זאת. מה שהייתי רוצה באמת זה שהדברים יהיו קצת פחות קיצוניים, שיהיו יותר וריאציות, אך וריאציות בלבד. וריאציות על הדבר שאמור לאחד אותנו, ובפועל הוא רק מפלג אותנו. אני גם יודעת שקיימות וריאציות בדמותן של התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית, והייתי שמחה אילו קיבלו תוקף רב יותר ומקום יותר נרחב בחיינו. אם יתאפשר לווריאציות השונות להתקיים, הזרם המרכזי ירוויח בגדול. אנשים המגדירים את עצמם כאתיאיסטים ידירו את רגליהם מכל טקס דתי, אבל כמה כאלה יש באמת? רובנו, החילונים שמחליטים לא לערוך חתונה דרך הרבנות, מתנגדים לא לדת עצמה אלא לכפייה הדתית, לשלטונם הלא-מעורער של אנשים שתהום מפרידה בינינו לבינם. הם שיכורי כוח מכדי לנסות לגשר עליה, ושאנחנו אדישים מכדי לחולל מהפכה ורחוקים מכדי לראות שאפשר גם אחרת. הם דחקו אותנו מאליהם, ואנחנו בנינו סביבנו ביצורים גבוהים. כל מה שיש בו קמצוץ של דת דוחה אותנו באופן מיידי. מוזר שדברים מן הסוג הזה עולים כשמדובר בדבר כל-כך טוב, כל-כך משמח וכל-כך פשוט כמו חתונה.

האירוע שאני מחשיבה אותו לחתונה שלי התקיים בירושלים, ולא בברוקלין. היתה מסיבה גדולה, היו צעירים ומבוגרים, היה אוכל, היתה עוגה, היו ריקודים, היתה לי שמלה לבנה. הגענו לחתונה כזוג ועזבנו אותה כזוג; לא היתה העמדת פנים. בני משפחה וחברים בירכו אותנו. היה שמח והיה טעים. בסיכומו של דבר, לא הרגשתי שונה אחרי החתונה. רק במהלך הזמן, כמעט בלי שארגיש בכך, התפשטה בי תחושה של קביעות. התחלתי להרגיש יותר ויותר נוח במקומי כבת-זוג קבועה, כרעיה.
בתקופות אחרות ובחברות אחרות חתונה מביאה עימה שינוי דרמטי מאוד. בני-הזוג עוברים לחיות ביחד, הם מקיימים יחסים בפעם הראשונה, ולראשונה מתחילים לחיות חיי שיתוף. ואילו אצלנו נדמה שהמשמעות של טקס החתונה היא לא לגמרי ברורה, ולכן יש הרגשה של חוסר התאמה או חוסר משמעות. חופה יהודית, שיכלה להיות לה משמעות סימבולית-חיובית, היתה לסמל של כפייה וכוחנות והותירה רִיק מאחוריה.

ירייה נוספת

הפיגוע שהפסיק את ההודנה בחודש אוגוסט אשתקד פגע במשפחת חיון שחזרה לביתה בהר-גילה מחופשה בסיני. צילה חיון, שנפצעה אנושות בפיגוע ופרפרה שבועיים בין החיים למוות, משיבה מלחמה לאמצעי התקשורת שהשתמשו באסונה כדי לקדם את מכירותיהם 

כאן זה מתחיל
כשם שכל מה שחשבת על גבוּרה נזרק לפח כבר ביום הראשון בבקו"ם, ואתה מתחיל להבין שהצבא הוא הרבה יותר עניין של מי ישמור ובאיזה שעה, ומי יקבל מדים אמריקאיים באפסנאות, כך גם ביומך הראשון כעיתונאי. גם אם באת בתחושה של שליחות ומתוך רצון להביא את הסיפורים כהווייתם לציבור הקוראים, המאזינים והצופים, היום-יום המתיש של ה"מערכת התקשורתית" מקהה את החושים וסדרי העדיפויות מתעמעמים. כך קורה, שמערכת עיתונאית שלמה נכנסת לסחרור של רדיפה אחר תמונות אנושיות שיש בהן תוקפנות ואלימות. האדם שמאחורי התמונה, כאבו, סבלו והשפלתו נעשים סחורה הנמכרת לכל המרבה במחיר.

לא כל יום קורבנות של פיגוע הם פוטוגניים, מרשימים ובעלי כושר ביטוי. לא כל יום יש להם כוח להשיב מלחמה למי שפגעו בהם. אך כזה הוא סיפורה של משפחת חיון מהר-גילה. גם עתה, 11 חודשים לאחר הפציעה, ולאחר שזכתה לחגוג את יום הולדתה הארבעים בכעין מסיבה של נצחון החיים על המוות, ניכר בצילה חיון, אם המשפחה, שהיא אוצרת בתוכה כאב גדול. הכאב הפיזי נגרם מחדירת שמונה כדורים לגופה בפיגוע ירי בהר-גילה באוגוסט שעבר. כאב נוסף נצרב בה בשל אופי המפגש עם אמצעי התקשורת, שסיקרו את הפיגוע. היא לא היחידה. בקצב האסונות אצלנו, רבים מאלו שהתקשורת מסקרת את סיפורם מוצאים עצמם נפגעים שנית בגלל אופי הסיקור עצמו; לעתים באופן בלתי הפיך. לרוב הם אינם יודעים את מה שכל דוגמן ושחקן מגלה בשלב מסוים בקריירה שלו: אור הזרקורים יכול גם לגרום לכוויות.

צילה מנהלת חברה המפיקה אירועי תרבות ברחבי הארץ, והמפגש איתה מבהיר היטב מדוע עיתונאים ומפיקים של תוכניות טלוויזיה רדפו אחריה ואחר משפחתה. קורבנות הפיגוע הזה הם ההתגלמות של המשפחה הישראלית שכולנו היינו רוצים להיות: מצפוניים, מעורבים וחוזרים שזופים מסיני.

צילה: "בתחילת אוגוסט שעבר חזרנו מטיול בסיני. ב-21.30 בערב נפתחה עלינו אש ממארב מחבלים בכביש העולה להר-גילה. האש נורתה מטווח קצר, ואני נפגעתי משמונה כדורים, ארבעה בבטן והשאר בידיים וברגליים. בתי חמוטל בת ה-9 נפצעה פציעה בינונית. חיים, בן-זוגי, ושני ילדיי, הדס בת ה-14 ואמיתי בן ה-11, לא נפצעו כלל. חיים המשיך בנסיעה של עוד כשלושה קילומטרים עד לשער היישוב, ומשם פינו אותנו באמבולנס להדסה עין-כרם.
"כל המערכות שבתוך הבטן שלי לא תפקדו ואיבדתי המון דם, הפציעה שלי הוגדרה כאנושה וכל שנייה היתה קריטית. הרופא שהיה באמבולנס נתן הנחיות לחדר הניתוח כבר בנסיעה. כשהאמבולנס הגיע לפתחו של חדר הטראומה בהדסה, כבר חיכו לנו עשרות צלמים ועיתונאים. הפיגוע שלי היה הפיגוע שהפסיק את ההודנה, ולכן זכה לתשומת-לב מיוחדת.

 
צלקת לא נראית

"אני זוכרת את הצעקות של הצלמים מעל הראש שלי ואת הצעקות של חיים בעלי ושל רופא האמבולנס, שנאבקו בהם כדי לפלס את הדרך לאלונקה שלי. הם היו צריכים ללכת מכות עם צלמים כדי להכניס אותי לחדר הניתוחים. אני שכבתי שם וכל שנייה היתה קריטית והיו שם אנשים שלא היה אכפת להם בכלל אם אחיה או אמות, יותר חשוב היה להם להשיג את התמונה".

התמונה המבוקשת לא הצליחה להרוג את צילה, אבל הותירה בה צלקת נוספת, לא-נראית. "הכניסו אותי לניתוח שמראש סיכוייו להצליח היו קטנים, ובמקביל הכניסו גם את חמוטל בתי לניתוח". במשך 23 ימים היתה צילה תחת הרדמה. בשבועיים הראשונים עוד היה חשש כבד לחייה.

 
ב-21.30 הם הותקפו, וב-22.00 כבר היו בהדסה. ב-22.00 גם התפרסמה ידיעה ראשונה באינטרנט: "נפתחה אש ממארב אל עבר מכונית של משפחה מהר-גילה שחזרה מטיול בסיני. אישה בת 39 נפצעה אנושות". אנשים עשו אחד ועוד אחד, ופשוט באו. כשחיים, בעלה של צילה, יצא מהניתוח של הבת חיכו לו בחוץ מאתיים איש. כל זאת, אף לפני שפורסמו שמות הנפגעים. אחרי שהשכיב את חמוטל לישון במחלקה, הרופאים קראו לו לשיחה והודיעו לו שהסיכוי של צילה להישאר בחיים הוא חמישים אחוז. ב-3.00 לפנות בוקר חיים שלח הביתה את כל המכרים וקרובי המשפחה. זמן רב אחר-כך, כשניסו לשחזר את מהלך האירועים, צילה שאלה אותו: "ומה עשית אז?". חיים (שהיה זה שנהג כל הלילה מסיני לירושלים) ענה: "הלכתי לישון". "איך הלכת לישון?", היא התפלאה. "ידעתי שאני חייב לישון בגלל מה שעוד מצפה לי, וגם הייתי הרוג".

ב–5.30 בבוקר העירה אחות את חיים, שישן על כורסה במחלקה. היא אמרה לו שמחפשים אותו מהתוכנית של רפי רשף. ב-6.00 החל מה שמכונה בפי צילה ה"מתקפה התקשורתית" על חיים, מתקפה שארכה שלושה ימים. התקשרו אליו מעשרות תוכניות רדיו וטלוויזיה, ומכל העיתונים. לכולם הוא סירב, אבל לא כולם קיבלו את סירובו. "כתבת וצלם מערוץ-10 הגיעו לבית-החולים ואמרו: 'כמה שחמוטל יפה ושזופה עם הצמה, עם החוטים והחרוזים שהבדואיות עשו לה בסיני, וזה מצטלם נורא טוב'. 'אתה לא רוצה לשתף את כולם?', שאלו את חיים. 'נורא כדאי, זה עושה משהו שיראו אותה'".

עוול

צילה: "בשש וחצי בבוקר התייצבו כתבים מול הדס ואמיתי, בפתח ביתנו בהר-גילה". חיים אסר על הילדים להתראיין, אבל העיתונאים לא הרפו. הם המשיכו להתקשר לפלאפונים שלהם, לשלוח להם הודעות אס. אם. אס ולנסות לפנות אליהם באמצעות חברים". כשהגיע הביתה העיתון "מעריב", ראו הילדים את אמא שלהם מתנוססת על תמונת השער. צילה נראתה בגודל של חצי-עמוד, שוכבת על האלונקה של האמבולנס בעודה נישאת לחדר הטראומה, עירומה ומדממת. בנסיעה בחזרה מסיני לבשה צילה גופייה ומכנסיים קצרים. החובשים באמבולנס גזרו את בגדיה כדי לנסות לעצור את הדימום וזה האימג' שניבט אל קוראי העיתון, אל העוברים ושבים ברחוב מדוכני העיתונים. הדס בת ה-14, שערב קודם לכן ראתה את אמהּ חוטפת שמונה כדורים, חייגה למערכת של "מעריב" וביקשה לדבר עם אמנון דנקנר, העורך הראשי.
צילה: "שאלו אותה, מי מבקשת, והיא אמרה, הדס חיון מהפיגוע בהר-גילה. תוך שניות דנקנר היה על הקו. הדס אמרה לו: 'איך אתה מעז לפרסם תמונה כזו של אמא שלי? אתה בכלל יודע מי זו אמא שלי? אתה ביקשת רשות? אמא שלי לא רוצה שיצלמו אותה כך'. בתשובה ענה אמנון דנקנר, עורך 'מעריב', להדס חיון בת ה-14, שהיא לא מבינה מה זה תקשורת. הדס אמרה לו שהיא רוצה שהוא יתנצל. 'תגידי לי איפה אמא שלך שוכבת ואני אשלח לה פרחים', ענה. ואז הוא שאל אותה אם היא מוכנה שהוא יפרסם את השיחה ביניהם. היא טרקה לו את הטלפון". את תגובתו של אמנון דנקנר על השיחה הזאת לא ניתן היה להשיג עד לירידת הגיליון לדפוס.

בכניסה לחדר במחלקה לטיפול נמרץ, שבו שכבה צילה, תלה חיים שלט המתיר כניסה לחמישה אנשים בלבד, הוא ובני משפחתו הקרובים. אפילו הילדים לא הורשו לראות אותה במצב הזה. צילה: "הוא ידע שלא הייתי רוצה שיראו אותי ככה, בטח שלא כל עם ישראל".
בני משפחת חיון ביקשו להשקיע את מרב האנרגיות שלהם בשיקום ובהחלמה ולא בדברים אחרים, ולכן דחו את המגע עם התקשורת. כמו כולנו, הם יודעים איך זה עובד ושותפים להרגשה של רבים שהפיגועים הופכים בתקשורת למעין אירועי בידורי: יושבים מול הטלוויזיה, אוכלים עוגיות, מביטים בכוכב התורן של הפיגוע האחרון ואומרים אוי וויי. הם לא רצו להיות חלק מזה. הם חשו רדופים גם מפני שעובדים סוציאליים, בית-החולים, יועצת מבית-הספר, יועצת מהמועצה המקומית, יועצת מהמועצה האזורית – כל אלה לא הרפו מהם. כשקורה אסון כל אחד רוצה, או חש חובה, ליטול חלק בסיפור. בשעה הקשה הזאת היה ברור לבני משפחת חיון, שהם לא ייתנו לאנשים שאינם יודעים מי הם ואינם יודעים דבר על המשפחה שלהם, לדבר עם הילדים שלהם.

כשמקשיבים לצילה מספרת את סיפורה, עדיין המומה מן העוול שנעשה לה, אי אפשר שלא לשאול את עצמך מה קורה למשפחות פחות מאוחדות, לבני משפחה שאינם כה תקיפים. מה יעלה בגורלו של אדם פחות מפוכח,שברגע אחד מוצא את עצמו או את בן משפחתו פגוע או שכול, וברגע הבא מטלפנים אליו ואומרים לו: "רוצים לראיין אותך; אבל אנחנו דורשים בלעדיות". ברגע של משבר עלול אותו אדם לטעות ולראות בעניין שמגלים בו לפתע העיתונאים, התחקירנים והצלמים עטיפה של חום משפחתי שעשוי להביא עידוד, ואף נוחם. אבל העיתון של אתמול עוטפים בו היום את הדגים, וכל אלו שלמראית-עין ניחמו את האדם בצערו נמוגו כדי לרדוף אחר הסיפור הבא בתור. הפגוע, שנשאר במקרים רבים מרומה ונטוש, צריך להחלים גם מן האשליה שהתפוגגה.

תקשורת לא-בריאה

צילה מספרת כי אחד מרופאיה, שהתפעל מהחלמתה המהירה, נתן לה להבין שבקרב המטפלים בנפגעי הטרור רווחת העמדה, כי החשיפה לתקשורת סנסציונית אינה מיטיבה עם תהליך ההתאוששות של החולים. הרופא, אגב, סירב להתראיין.

הרופאים הגדירו את הישארותה בחיים ואת תהליך ההחלמה המהיר שלה כנס רפואי. אחרי 23 ימים העירו את צילה. רק כעבור חמישה ימים קשים הצליח הגוף שהותקף להיגמל מהמורפיום; עברו ארבעה שבועות עד שחזר אליה קולה. כעבור שמונה שבועות שוחררה צילה מבית-החולים. חיים עדכן את צילה בכל מה שקרה להם מאז הפיגוע, בימים שהיתה תחת הרדמה. הוא ניסה להמעיט בתיאור הטלטלה הרגשית שחוו הוא והילדים בעקבות המגע עם התקשורת. לפני שחזרה הביתה, זרק את כל העיתונים.
צילה: "אבל בתי הדס שמרה את שער 'מעריב', והראתה לי את התמונה שפורסמה למחרת הפיגוע". כשצילה מספרת את שנודע לה לאחר ההתאוששות, היא חומקת תחילה אל העקרוני והכללי: "אף אחד לא מפרסם תמונה של שר הביטחון מחטט באף, אבל מי שנפצע בפיגוע מופקע מזכויותיו האלמנטריות. כמה פעמים אנחנו צריכים לראות צילומים של זוועות? ולמה? כי זה מוכר מצוין. איזו מין סיבה זאת?". ובכך בכל זאת ניכרת פגיעותה: "הרגשתי זוועה, זו היתה חדירה גסה לפרטיותי. פלג גופי העירום והמדמם הוא לא נכס שאני מוכנה לסחור בו ואין להם זכות לפרסם את זה. זה בפירוש התעללות. הצילום ב'מעריב' הוא אלימות. התנסיתי בהרבה אלימות מאוד כואבת, וזו היתה עוד אלימות שנכפתה עלי וגם איתה היינו צריכים להתמודד – אני, ילדיי ובעלי".

אומר נחי אלון, פסיכולוג קליני: "התקשורת היא כלי שמקבע דימויים. היא תופסת את האנשים ברגע הקשה ביותר ומציגה תמונה חד-ממדית. והרי הקורבן הוא אף פעם לא רק קורבן, כשם שהגיבור הוא אף פעם לא רק גיבור. אחד המרכיבים המרכזיים בשיקום מוצלח הוא המעבר מקורבן לניצול. כאשר אני 'קורבן', הרגשות השולטים הם כעס, רחמים עצמיים וחוסר אונים מול מה שעשו לי; ואם אני 'ניצול', אני חי את מה שאני בכוחי עושה כדי להיחלץ. ההתמסרות לייצוג החד-ממדי של דמותך בתקשורת – 'קורבן' או 'גיבור' – מסיגה אותך אחורה. העיסוק במה שקרה לך הוא רק חצי מהסיפור, ולא הסיפור כולו".

לחיים לא היה זמן להתעסקות עם התקשורת. הוא הפקיד בידי אחיו וגיסו את הדיפת הגלים. חיים ראה את אשתו מתנדנדת בין החיים למוות, טיפל בבתו שעברה ניתוח ובשני ילדים שחוו פיגוע. את האנרגיות שלו החליט לנתב רק אליהם.
היה זה, אם כן, יצר ההישרדות הבריא של חיים שגרם לו לדחוק ככל יכולתו את רגלי התקשורת מסיפורם הפרטי. גם צילה, מיד אחרי שהתפוגגו ענני המורפיום, בחרה להיות ניצולה: "הדבר הראשון שהעסיק אותי ברגע שהייתי צלולה הוא איך אני נחלצת".
צילה מצטטת את בתה הדס, שהתריסה באוזני עורך "מעריב": "אתה בכלל יודע מי זו אמא שלי!?". ההכרה בזהותם העצמית ("מי אני" ו"מי המשפחה שלנו") הגנה על בני משפחת חיון בעמידתם מול לחציה של התקשורת, שביקשה לפרוט אותם לתמונות חלקיות המורכבות מ"צמה", "ילדה יפה", "זוועה של גוף מרוטש", "נס רפואי" וכד'.

אבל התקשורת זקוקה לגיבורים, לא פחות משהיא זקוקה לקורבנות. "סיפור טוב" הוא סיפור פשוט. דמות מורכבת מדי מבלבלת. צילה מודעת לכך, שהפיגועים הם סיפור לאומי וקורבנותיהם הם השחקנים הראשיים בדרמה של כולנו. אך השאלה, לטעמה, מזמן עברה את רף זכות הציבור לדעת ואת גבולות הטעם הטוב. "האויב שלי מנסה להפקיע את זכותי להיות אדם פרטי, וזה לא מקנה זכות גם לצד שלי לעשות זאת. לתקשורת אין גבולות והיא מעלה כל הזמן את סף הזעזוע, ואנחנו צריכים כל הזמן לייקר את הסחורה. אבל אני חושבת שלציבור אין שום זכות לראות אותי מרוטשת, ולעיתון אין שום מחויבות להציג אותי כך. להפך, ככל שמלעיטים את הציבור ביותר חלקי גופות, הוא נעשה יותר אדיש לסבל".
על יצר המציצנות, אשר עוזר לעיתון שעל עמוד השער שלו התנוססה תמונתה להימכר, היא למדה כבר לפני שנים. כשהיתה בת 19 נפצע אחיה במלחמת לבנון. "הוא היה מלא כוויות וזה נראה רע מאוד, ואני זוכרת, כשהייתי עולה איתו במעלית בבית-החולים רמב"ם, אנשים היו לוחצים על הכפתור כדי שהדלתות ייפתחו שנית, כדי להתבונן בו. נגד זה אין מה לעשות אבל התקשורת, מתוך תאוות הבצע, כדי להגדיל את התפוצה, עושה בכך שימוש. העורך לא שואל את עצמו, מהי אחריותו החברתית או מהי אחריותו כלפי צילה חיון. הוא פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר ואל המשיכה לזוועתי.

"אני לא רוצה להיות האישה מהפיגוע, אני רוצה להיות צילה מאוטו-סֵפר או צילה משבוע הספר (פרויקטים שצילה מפיקה). אני כבר רגילה לתגובות כשאני נכנסת לחדר, ללחשושים: 'ההיא מהפיגוע בהר גילה'. אני מקווה שאפשר יהיה להגיד עלי עוד דברים".

ערב שבוע הספר ניסתה לעניין בפרויקט שלה כמה עיתונאים, שסירבו להיענות. יהיו מניעיהם ענייניים ככל שיהיו, צילה נשארה עם התחושה המתסכלת עד דמעות שהחיים שלך הם לא-כלום; לעומת זאת, החורבן שלך מעניין.

הכתב שמתפרץ לחדר הטראומה בלי רשות לא מתחשב ברגשות הפצועים, והעיתונאי שמפגיז בהודעות אס. אם. אס ילד בן 12 שלא יודע אם תהיה לו אמא, בוודאי לא מתחשב, וגם התחקירן שמתקשר בחמש וחצי בבוקר לבן משפחה המום לא משקיע בכך מחשבה. העורך, שבוחר איזו תמונה לפרסם, לא כולל את תגובתו העתידית של המצולם חסר האונים במערכת שיקוליו. אז על מה הם כן חושבים? מעסיקים אותם כנראה מראה עמוד השער של מחר, העמידה בתחרות, ריצוי הבוסים, עול הפרנסה הפרטי שלהם וכיוצא באלה. כל אלה מטשטשים את הדילמה ועוקרים מתוך השאלה את ליבתה המוסרית: האם לעכב את האמבולנס למען תמונת שער? לכאורה, התשובה קלה, אבל כמעט בכל יום שבו אנו פותחים עיתון או טלוויזיה, אנו עדים לכך שמישהו הכריע אחרת.

הופקרתי פצועה בשטח

שרהל'ה ניסן, קיבוצניקית מאלונים, שעבדה במשך עשרות שנים במטבח הקיבוץ, ובישלה את ארוחותיהם של 600 – 700 חברים התעוררה בבעתה אל הבוקר שבו הסולידריות הקיבוצית מתה. בפעם הראשונה בחייה – בגיל 50, ללא הכשרה מקצועית, בתקופה שבה המיתון במשק הולך ומעמיק – פנתה לחפש עבודה מחוץ לביתה. רוני אבולעפיה על העוני שלאחר האידאולוגיה

 

עם העלייה בכביש המוביל לקיבוץ אלונים נפרש לפניך נוף העמק. רכס הכרמל נדמה כצל ענקי מעל הירוק החורפי. קצת יותר קרוב צומת אלונים, ובצומת קניון – הענף המשגשג של קיבוצי הארץ. זוהי ארצי ושדותיה, זהו עמק יזרעאל.
ייתכן שהנוסע המתמיד בכביש הזה הבחין באישה ג'ינג'ית מתולתלת, הצועדת בספורטיביות נחושה במורד או במעלה הדרך. היא הולכת גם בוואדי, לאבוקדו, לטבעון הסמוכה. פעם אפילו הרחיקה ברגל עד יוקנעם. זה הדבר היחיד שמחזיק את שרה'לה ניסן שפויה, הצעדות האלה.

שרהל'ה נולדה בקיבוץ אלונים בשנת 1948, קצת אחרי מלחמת השחרור. הוריה הקימו את הקיבוץ עשר שנים קודם לכן. "גם בשנים ההן היה מחסור, בלילות הגשם דלף דרך יריעות האוהל ולפעמים הרוח אפילו היתה מעיפה אותו לגמרי. הייתי קם ונכנס לאוהל של מישהו אחר ומיד ממשיך לישון", נזכר בחיוך אביה, שלמה אופנהיים בן ה-87. "לא היה ייאוש אז, או דיכאון. היום יש".

בקיבוץ אלונים יש ענף לול מפותח, מפעל לציפוי מתכות ופלחה; בבעלותו גם האדמה שעליה נבנה הקניון. גם בתי הילדים היו לאחרונה לענף מכניס, ולומדים בהם ילדים מיישובי הסביבה. תהליך ההפרטה החל, אך עוד לא הונהגה שיטת שכר מדורג והחברים העובדים בקיבוץ מקבלים כולם את אותו השכר ומשלמים מתקציבם החודשי עבור חשמל, דלק, אוכל הנקנה בכלבו, טלפון ובילויים. סיפורה של שרה'לה ניסן אינו מייצג כלל את מצב החברים בקיבוץ אלונים. זהו מקרה של אדם שנקלע למצוקה בקיבוץ. קיבוץ, שעדיין נשאר בעיניי סמל לשפע וגם לערבות הדדית.

כששלמה אופנהיים, אביה של שרה, עזב את משפחתו בת עשר הנפשות שעלתה מפולין, בתל-אביב והלך להכשרה בקיבוץ עין-חרוד, הוא היה מסונוור ממה שראה בחדר האוכל: "ראיתי כמויות של אוכל שלא ראיתי מימיי בתל-אביב. אצלנו במשפחה לפעמים לא היה לחם, ושם יש גם מרק וגם דייסה, ואפשר לקחת כמה שאתה רוצה". בקיבוץ פגש אופנהיים לראשונה אנשים כמו ציזלינג, טבנקין ולביא, מהוגיה של התנועה הקיבוצית, שהיו דנים תוך כדי עבודה בפרדס בנושאים אשר עיצבו את פני החיים בקיבוץ למשך עשרות השנים הבאות. השיחות ששמע בפרדס על מקומו של הפרט בחברה ועל מחויבותה של החברה לפרטים החיים בה, יש להן נגיעה לביתו כאן ועכשיו, שישים שנה מאוחר יותר.
"כשהייתי חניכה בשומר-הצעיר אמרו לנו, או לפחות כך הבנו, שמארקס ואנגלס המציאו את השיטה הסוציאליסטית למען החלשים בחברה. החזקים מסתדרים ממילא אבל החלשים, להם צריך לדאוג במיוחד כי גם להם מגיעים חיים טובים". שרה'לה ניסן, בת הקיבוץ הג'ינג'ית, היא אותו חלש שהחברה אמורה לדאוג לו, אבל היא מרגישה שהופקרה פצועה בשטח.

אובדן הערבות ההדית

אפשר לומר שלא רק בקיבוץ, אלא גם בחברה הישראלית כולה אבד חלק ניכר מן הערבות ההדדית; אך האחריות ההדדית ורשת הביטחון היו יותר משמעותיות בחברה קטנה ואינטימית כמו קיבוץ, ולכן השבר יותר גדול. או במילים אחרות, הפקיד בביטוח הלאומי, שר האוצר וכל אדם אחר שנתפש בעיניך כמי שעושה לך עוול לא גדל איתך בבית-הילדים, לא היה חבר של אחותך ולא התחמק איתך ממשמרת בוקר ברפת. לפעמים אתה מרגיש כאילו הקיבוץ הוא מעין משפחה, או שמא טעית, והקיבוץ הוא אוסף של פרטים קשה עורף, נוקם ונוטר.

בכניסה לקיבוץ אלונים עומדים עדיין הבתים הישנים, מבני אבן קטנים ויפים עם גגות רעפים, שנבנו כשעברו המייסדים ליישוב של קבע. לאורך שבילי הקיבוץ, בין הסלעים, צומחות המון רקפות.
בפעם הראשונה והאחרונה שבה עזבה שרה'לה ניסן את המקום הזה לתקופה ארוכה, היא היתה בת 18. היא התגייסה לחיל-הקשר. במהלך מלחמת ששת-הימים פונו הבנות לבסיס-האם ולאחר המלחמה יחידתם עלתה לקונייטרה. שרה'לה אפילו קיבלה את האות של מלחמת ששת-הימים, שהיא שומרת אותו עד היום. אחרי הצבא יצאה, כפי שהיה מקובל אז, לשנת שירות בקיבוץ צעיר. אחרי שנתיים בקיבוץ נווה-אור חזרה לאלונים. אז גם היה ברור שמתחתנים וחוזרים לקיבוץ. מי שלא התחתנה עם חבר ילדות מצאה חתן מקיבוץ אחר: "אף אחד לא חשב לעבור העירה ואני בטח שלא, הייתי טיפוס פחדני, עד היום אני כזאת".

שרה'לה מצאה את עצמה בתפקיד של טבחית: "אוכל זה משהו שמתחלק לי בקלות, זה משהו שאלוהים נתן לי. הוא לא נתן לי הרבה דברים אחרים, אבל את זה כן". בישול יומיומי ל-600–700 חברים זו עבודה קשה ותובענית, ונוסף לזה גם בישול לחגים ולחתונות ולאירועים. במהלך השנים עבדה גם במכבסה ובמפעל, גם אלה עבודות פיזיות קשות.
הדרך אל העוני רצופה תחנות
על מהלך חייה בקיבוץ מספרת שרה'לה בטון אחיד. דיבורה מהיר וללא הפסקות, גם כשהיא מספרת איך לפני חודשים אחדים הורידו לה את התקציב החודשי ל-900 ₪, שמהם היא צריכה לכלכל את שני בניה הצעירים, האחד חולה והשני מסובך בצרות. באותה נעימת דיבור היא ממשיכה לספר על עבודתה כמטפלת וכמנקה ברמת-ישי הסמוכה, או על הכעס שלה: "אני צריכה לראות בשבילי הקיבוץ כל יום אנשים שאני כועסת עליהם או מאוכזבת מהם. ואלה לא סתם אנשים, חלקם איתי מבית-התינוקות, דרך הלינה המשותפת ועד היום".

נדמה שהדרך אל העוני רצופה תחנות. כל תחנה היא מעין גבול, סף מסוים שמתחתיו חור שחור. אם אני אגיע לשם, אנחנו אומרים לעצמנו, יִכְלוּ כל הקִצים. ואז זה מגיע והקִצים אינם כלים, להפך, כולם מסביב ממשיכים פחות או יותר כרגיל והאדם נשאר לבדו ולא נותר לו אלא להתאים את עצמו למצב החדש.
אצל שרה'לה ניסן הכול התחיל כשהתחילו הבעיות עם בנה הצעיר, שהוא כיום בן 21: "קשה לו לשבת ולהתרכז, ותמיד היו לו בעיות קשות בבית-הספר. אני הרגשתי שלא מספיק רצו לעזור לו כאן, הוא היה זקוק לתמיכה מיוחדת ולטיפול פסיכולוגי ותמיד רק דיברו בקיבוץ על כך, כמה כסף זה עולה". גם מה שנתנו לו היה מעט מדי ומאוחר מדי. את הבעיה שלו אולי עוד ניתן היה לפתור אבל את התדמית שנוצרה לו בקיבוץ, כאילו הוא אחד שמקלקל וגונב, לא היתה עוד אפשרות לתקן: "היה לו שם רע והתרגלו לזה שתמיד זה הוא. אהבו לשנוא אותו. אף אחד כבר לא טרח לבדוק ולברר".
האחראי על הביטחון, דווקא בן כיתתה של שרה'לה, היה אכזרי במיוחד. הוא ומרכז הקהילה רדפו את בנה עד חורמה. היא לא מכחישה שבנה עשה צרות, אבל הקיבוץ יכול היה לטפל בזה בדרכים אחרות. "בסך-הכול", היא אומרת, "הוא אחד מהם. במשך תקופה של כמה שנים הם דחקו אותו לפינה, כך או כך הוא נחשב לגנב ועבריין. אילו היינו משפחה חזקה, היינו יכולים לתבוע אותם על האשמה בלי הוכחות, על הוצאת דיבה. זה דבר שאפשר לעשות רק למשפחה חלשה שלא יכולה להתנגד. אני לא יודעת להעמיד אותם במקום, וגם הבעל שלי, שהוא טיפוס חלש שבורח מבעיות ונכנס לדכאונות; הוא לא הסתדר פה". אף אחד מבני-הזוג לא עמד בלחץ, ולאחר ריבים והאשמות הדדיות הם החליטו שעדיף להיפרד.

בתקופה ההיא שרה'לה עוד עבדה במפעל לפרזולים של הקיבוץ. המפעל נקלע לקשיים והקיבוץ הכניס שותף מבחוץ. "המפעל החל לקנות מוצרים בזול מהמזרח הרחוק ופיטרו פועלים שכירים, אבל לא האמנו שהפיטורים ייגעו בנו, כי אנחנו מהקיבוץ". היא נשמעת מזלזלת כיום במה שהיה אז אמיתות חקוקות בסלע. אבל הפיטורים הגיעו גם לשרה'לה, והקיבוץ שלח אותה לחפש עבודה בחוץ. כך יצאה בפעם הראשונה בחייה – בגיל 50, ללא הכשרה מקצועית, אפילו ללא רשיון נהיגה, בתקופה שבה המיתון במשק הולך ומעמיק – לחפש עבודה מחוץ לביתה.

בסוף החורף היא בדרך-כלל צועדת בוואדי שבין טבעון לקיבוץ אלונים, הלוך בעלייה וחזור בירידה. על שביל עפר בתוך חורשה של עצי אלון העומדים עתה בפריחתם, בין חרדלים ונוריות, שרה'לה שומרת על כושר.

תהליך ההידרדרות

מאז היא עובדת בעבודות מזדמנות בחוץ, ולפעמים לא עובדת כלל: "רק בשנה האחרונה, כשנגמרו לי כל ימי החופשה שצברתי, לקחו לי את התקציב החודשי ואני בעצם מתקיימת בזכות אבא שלי". אוכל יש לה, אבל לעזור לבנה, שבינתיים הסתבך בפלילים, אינה יכולה.
יש הרבה בדידות בתהליך ההידרדרות הזה. עוני הוא לא נושא שנעים לדבר עליו עם רוב האנשים, והוא מפריע גם לאדם עצמו וגם לאנשים בסביבתו, הצופים בו מן הצד. זה תהליך שהופך את האנשים לבודדים ומפורר את החברה. וכך, בעצם, המימסד יכול להמשיך לעשות את מה שהוא עושה, או את מה שאינו עושה. וכך האנשים מסביב יכולים להמשיך לקבור את הראש בחול ולהאמין שלהם זה לא יקרה, והדיון מתמקד באשמתו של האדם במצבו ולא באחריותה של החברה לכך.
"כשהיתה לי עבודה הסתדרתי, הרגשתי שמתייחסים אלי איכשהו. עכשיו אני מרגישה שכיוון שאני לא עובדת, לא רוצים לעזור לי. הם מאשימים אותי שאני לא עובדת כי אני לא רוצה. העמדה הזאת נוחה להם, כי היא מסירה מהם את האחריות. זאת חוצפה, הם מחויבים למצוא לי עבודה.
"שולחים אותי להיות פועלת ניקיון, כל האינטליגנטים שלמדו כשאני קרעתי את התחת למען הכלל, לא מדגדג להם. אחרי 54 שנה אני מרגישה שהפקירו אותי פצועה בשטח. בזמן שבו אני עבדתי קשה במכבסה, במטבח, במפעל בעבודות מלוכלכות, הם למדו והיום הם יושבים חזק ומבוססים, ומביטים עלי מלמעלה. אני ואחרים מימנו להם את הלימודים, הם צריכים להגיד לי תודה".

מול הדירה הצנועה של שרה'לה ממוקמת דירתה של אחותה הצעירה. במרחק של חמש דקות הליכה במורד הגבעה גרה אחותה המבוגרת. שלושתן נולדו בקיבוץ וגידלו בו משפחות. ובכל זאת, המזכירות סירבה להחזיק את בנה של שרה'לה במעצר-בית בתוך הקיבוץ. אביה, שלמה אופנהיים, ניהל מאבק עיקש כדי שיאפשרו לו לקחת אליו את הנכד הבעייתי, ולנסות לעזור לו. בהצבעה סוערת הכריעו חברי הקיבוץ נגד עמדת המזכירות והוא הושאר, לבסוף, בקיבוץ.

כששלמה אופנהיים יסד את הקיבוץ, האוהלים של כולם דלפו בגשם והתעופפו ברוח. גם עתה נשקף מבתי החברים הקטנים אותו הנוף עוצר הנשימה, אך הפערים ניכרים, ואפשר לזהות את בתיהם של אלה שמזלם שפר עליהם ויכלו להרחיב קצת את דירתם.
כשאני חושבת על בת קיבוץ שנאלצת לצאת לעבוד בניקיון אצל האנשים בעיר, אני רואה לפני את תמונתה של סקרלט או'הרה, בת הדרום הגאה מן הסרט "חלף עם הרוח", שנאלצה לתפור לעצמה שמלה מווילון כדי להציל את שארית כבודה ואת עתידה. אך שרה'לה מפתיעה אותי: "זו הפעם הראשונה בחיים שהכירו לי תודה על עבודה שעשיתי. המעסיקים שלי היו כל-כך חמים כלפי, היו נותנים לי מתנות לחג. בכל השנים שעבדתי בקיבוץ לא הרגשתי חמימות והערכה כאלה, אף אחד לא אמר לי תודה, הכול היה מובן מאליו. כאן המצב שלי לא נוגע לאף אחד, אנשים ישנים טוב בלילה. בעיר יש עמותות, בתי-תמחוי, אנשים מתארגנים ואוספים דברים. פה יש אדישות".

לפני כמה חודשים התגייסו בני משפחתה המורחבת של שרה'לה ואספו כסף, כדי לתמוך בה. אביה, שבשנות השלושים עזב בשמחה רבה את משפחתו בתל-אביב לטובת החיים האלטרנטיביים בקיבוץ, נוכח לדעת אחרי שבעים שנה שקשרי דם חזקים מהערבות ההדדית, אשר היתה אמורה להיות מנדבכי החיים הקיבוציים.

שרה'לה עדיין מאמינה, שהחברה הקיבוצית היא חברה שיש לה מחויבות כלפי חבריה. היא לא מאמינה שתגיע עד פת לחם, היא חושבת שלא יניחו לה. עם זאת, לפני חמש שנים, ואפילו לפני שנה, לא האמינה שתיקלע למצב שבו היא תצטרך לכלכל משפחה מתקציב של 900 ₪ בחודש. אפילו לפני חצי שנה עוד האמינה שיימצא פתרון. זה טיבה של ההידרדרות אל העוני, הלא-ייאמן קורה שוב ושוב. בינתיים היא מתמודדת מיום ליום. היא דווקא נרדמת בלילה. את האנרגיות המיותרות, הדאגה והתסכולים, היא מוציאה בצעידה.
"עכשיו יש לי יותר מחשבות על עזיבה. אני לא יכולה להיות פה. אני כועסת עליהם על מה שעשו בעבר לבני. אותם אנשים הם עדיין היום המימסד. אותם אנשים שעשו רע עושים רע היום, הם ממשיכים ללוות אותי בדרך למטה. אילו כל זה היה שייך לעבר לא היתה לי בעיה לקום על הרגליים, אבל כיוון שאני עדיין תלויה בהם, זה פותח את הפצע כל פעם מחדש.
"לפעמים אני חולמת על בית קטן וחמוד באחד היישובים פה בסביבה. הייתי רוצה לבשל בבית ולמכור את האוכל, או להיות מבשלת אצל משפחה. לא לראות יותר אף אחד מהאנשים פה. להכיר אנשים שיאהבו אותי. אני יודעת שיש אנשים שיוכלו לאהוב אותי ולהעריך אותי".