הופקרתי פצועה בשטח

שרהל'ה ניסן, קיבוצניקית מאלונים, שעבדה במשך עשרות שנים במטבח הקיבוץ, ובישלה את ארוחותיהם של 600 – 700 חברים התעוררה בבעתה אל הבוקר שבו הסולידריות הקיבוצית מתה. בפעם הראשונה בחייה – בגיל 50, ללא הכשרה מקצועית, בתקופה שבה המיתון במשק הולך ומעמיק – פנתה לחפש עבודה מחוץ לביתה. רוני אבולעפיה על העוני שלאחר האידאולוגיה

 

עם העלייה בכביש המוביל לקיבוץ אלונים נפרש לפניך נוף העמק. רכס הכרמל נדמה כצל ענקי מעל הירוק החורפי. קצת יותר קרוב צומת אלונים, ובצומת קניון – הענף המשגשג של קיבוצי הארץ. זוהי ארצי ושדותיה, זהו עמק יזרעאל.
ייתכן שהנוסע המתמיד בכביש הזה הבחין באישה ג'ינג'ית מתולתלת, הצועדת בספורטיביות נחושה במורד או במעלה הדרך. היא הולכת גם בוואדי, לאבוקדו, לטבעון הסמוכה. פעם אפילו הרחיקה ברגל עד יוקנעם. זה הדבר היחיד שמחזיק את שרה'לה ניסן שפויה, הצעדות האלה.

שרהל'ה נולדה בקיבוץ אלונים בשנת 1948, קצת אחרי מלחמת השחרור. הוריה הקימו את הקיבוץ עשר שנים קודם לכן. "גם בשנים ההן היה מחסור, בלילות הגשם דלף דרך יריעות האוהל ולפעמים הרוח אפילו היתה מעיפה אותו לגמרי. הייתי קם ונכנס לאוהל של מישהו אחר ומיד ממשיך לישון", נזכר בחיוך אביה, שלמה אופנהיים בן ה-87. "לא היה ייאוש אז, או דיכאון. היום יש".

בקיבוץ אלונים יש ענף לול מפותח, מפעל לציפוי מתכות ופלחה; בבעלותו גם האדמה שעליה נבנה הקניון. גם בתי הילדים היו לאחרונה לענף מכניס, ולומדים בהם ילדים מיישובי הסביבה. תהליך ההפרטה החל, אך עוד לא הונהגה שיטת שכר מדורג והחברים העובדים בקיבוץ מקבלים כולם את אותו השכר ומשלמים מתקציבם החודשי עבור חשמל, דלק, אוכל הנקנה בכלבו, טלפון ובילויים. סיפורה של שרה'לה ניסן אינו מייצג כלל את מצב החברים בקיבוץ אלונים. זהו מקרה של אדם שנקלע למצוקה בקיבוץ. קיבוץ, שעדיין נשאר בעיניי סמל לשפע וגם לערבות הדדית.

כששלמה אופנהיים, אביה של שרה, עזב את משפחתו בת עשר הנפשות שעלתה מפולין, בתל-אביב והלך להכשרה בקיבוץ עין-חרוד, הוא היה מסונוור ממה שראה בחדר האוכל: "ראיתי כמויות של אוכל שלא ראיתי מימיי בתל-אביב. אצלנו במשפחה לפעמים לא היה לחם, ושם יש גם מרק וגם דייסה, ואפשר לקחת כמה שאתה רוצה". בקיבוץ פגש אופנהיים לראשונה אנשים כמו ציזלינג, טבנקין ולביא, מהוגיה של התנועה הקיבוצית, שהיו דנים תוך כדי עבודה בפרדס בנושאים אשר עיצבו את פני החיים בקיבוץ למשך עשרות השנים הבאות. השיחות ששמע בפרדס על מקומו של הפרט בחברה ועל מחויבותה של החברה לפרטים החיים בה, יש להן נגיעה לביתו כאן ועכשיו, שישים שנה מאוחר יותר.
"כשהייתי חניכה בשומר-הצעיר אמרו לנו, או לפחות כך הבנו, שמארקס ואנגלס המציאו את השיטה הסוציאליסטית למען החלשים בחברה. החזקים מסתדרים ממילא אבל החלשים, להם צריך לדאוג במיוחד כי גם להם מגיעים חיים טובים". שרה'לה ניסן, בת הקיבוץ הג'ינג'ית, היא אותו חלש שהחברה אמורה לדאוג לו, אבל היא מרגישה שהופקרה פצועה בשטח.

אובדן הערבות ההדית

אפשר לומר שלא רק בקיבוץ, אלא גם בחברה הישראלית כולה אבד חלק ניכר מן הערבות ההדדית; אך האחריות ההדדית ורשת הביטחון היו יותר משמעותיות בחברה קטנה ואינטימית כמו קיבוץ, ולכן השבר יותר גדול. או במילים אחרות, הפקיד בביטוח הלאומי, שר האוצר וכל אדם אחר שנתפש בעיניך כמי שעושה לך עוול לא גדל איתך בבית-הילדים, לא היה חבר של אחותך ולא התחמק איתך ממשמרת בוקר ברפת. לפעמים אתה מרגיש כאילו הקיבוץ הוא מעין משפחה, או שמא טעית, והקיבוץ הוא אוסף של פרטים קשה עורף, נוקם ונוטר.

בכניסה לקיבוץ אלונים עומדים עדיין הבתים הישנים, מבני אבן קטנים ויפים עם גגות רעפים, שנבנו כשעברו המייסדים ליישוב של קבע. לאורך שבילי הקיבוץ, בין הסלעים, צומחות המון רקפות.
בפעם הראשונה והאחרונה שבה עזבה שרה'לה ניסן את המקום הזה לתקופה ארוכה, היא היתה בת 18. היא התגייסה לחיל-הקשר. במהלך מלחמת ששת-הימים פונו הבנות לבסיס-האם ולאחר המלחמה יחידתם עלתה לקונייטרה. שרה'לה אפילו קיבלה את האות של מלחמת ששת-הימים, שהיא שומרת אותו עד היום. אחרי הצבא יצאה, כפי שהיה מקובל אז, לשנת שירות בקיבוץ צעיר. אחרי שנתיים בקיבוץ נווה-אור חזרה לאלונים. אז גם היה ברור שמתחתנים וחוזרים לקיבוץ. מי שלא התחתנה עם חבר ילדות מצאה חתן מקיבוץ אחר: "אף אחד לא חשב לעבור העירה ואני בטח שלא, הייתי טיפוס פחדני, עד היום אני כזאת".

שרה'לה מצאה את עצמה בתפקיד של טבחית: "אוכל זה משהו שמתחלק לי בקלות, זה משהו שאלוהים נתן לי. הוא לא נתן לי הרבה דברים אחרים, אבל את זה כן". בישול יומיומי ל-600–700 חברים זו עבודה קשה ותובענית, ונוסף לזה גם בישול לחגים ולחתונות ולאירועים. במהלך השנים עבדה גם במכבסה ובמפעל, גם אלה עבודות פיזיות קשות.
הדרך אל העוני רצופה תחנות
על מהלך חייה בקיבוץ מספרת שרה'לה בטון אחיד. דיבורה מהיר וללא הפסקות, גם כשהיא מספרת איך לפני חודשים אחדים הורידו לה את התקציב החודשי ל-900 ₪, שמהם היא צריכה לכלכל את שני בניה הצעירים, האחד חולה והשני מסובך בצרות. באותה נעימת דיבור היא ממשיכה לספר על עבודתה כמטפלת וכמנקה ברמת-ישי הסמוכה, או על הכעס שלה: "אני צריכה לראות בשבילי הקיבוץ כל יום אנשים שאני כועסת עליהם או מאוכזבת מהם. ואלה לא סתם אנשים, חלקם איתי מבית-התינוקות, דרך הלינה המשותפת ועד היום".

נדמה שהדרך אל העוני רצופה תחנות. כל תחנה היא מעין גבול, סף מסוים שמתחתיו חור שחור. אם אני אגיע לשם, אנחנו אומרים לעצמנו, יִכְלוּ כל הקִצים. ואז זה מגיע והקִצים אינם כלים, להפך, כולם מסביב ממשיכים פחות או יותר כרגיל והאדם נשאר לבדו ולא נותר לו אלא להתאים את עצמו למצב החדש.
אצל שרה'לה ניסן הכול התחיל כשהתחילו הבעיות עם בנה הצעיר, שהוא כיום בן 21: "קשה לו לשבת ולהתרכז, ותמיד היו לו בעיות קשות בבית-הספר. אני הרגשתי שלא מספיק רצו לעזור לו כאן, הוא היה זקוק לתמיכה מיוחדת ולטיפול פסיכולוגי ותמיד רק דיברו בקיבוץ על כך, כמה כסף זה עולה". גם מה שנתנו לו היה מעט מדי ומאוחר מדי. את הבעיה שלו אולי עוד ניתן היה לפתור אבל את התדמית שנוצרה לו בקיבוץ, כאילו הוא אחד שמקלקל וגונב, לא היתה עוד אפשרות לתקן: "היה לו שם רע והתרגלו לזה שתמיד זה הוא. אהבו לשנוא אותו. אף אחד כבר לא טרח לבדוק ולברר".
האחראי על הביטחון, דווקא בן כיתתה של שרה'לה, היה אכזרי במיוחד. הוא ומרכז הקהילה רדפו את בנה עד חורמה. היא לא מכחישה שבנה עשה צרות, אבל הקיבוץ יכול היה לטפל בזה בדרכים אחרות. "בסך-הכול", היא אומרת, "הוא אחד מהם. במשך תקופה של כמה שנים הם דחקו אותו לפינה, כך או כך הוא נחשב לגנב ועבריין. אילו היינו משפחה חזקה, היינו יכולים לתבוע אותם על האשמה בלי הוכחות, על הוצאת דיבה. זה דבר שאפשר לעשות רק למשפחה חלשה שלא יכולה להתנגד. אני לא יודעת להעמיד אותם במקום, וגם הבעל שלי, שהוא טיפוס חלש שבורח מבעיות ונכנס לדכאונות; הוא לא הסתדר פה". אף אחד מבני-הזוג לא עמד בלחץ, ולאחר ריבים והאשמות הדדיות הם החליטו שעדיף להיפרד.

בתקופה ההיא שרה'לה עוד עבדה במפעל לפרזולים של הקיבוץ. המפעל נקלע לקשיים והקיבוץ הכניס שותף מבחוץ. "המפעל החל לקנות מוצרים בזול מהמזרח הרחוק ופיטרו פועלים שכירים, אבל לא האמנו שהפיטורים ייגעו בנו, כי אנחנו מהקיבוץ". היא נשמעת מזלזלת כיום במה שהיה אז אמיתות חקוקות בסלע. אבל הפיטורים הגיעו גם לשרה'לה, והקיבוץ שלח אותה לחפש עבודה בחוץ. כך יצאה בפעם הראשונה בחייה – בגיל 50, ללא הכשרה מקצועית, אפילו ללא רשיון נהיגה, בתקופה שבה המיתון במשק הולך ומעמיק – לחפש עבודה מחוץ לביתה.

בסוף החורף היא בדרך-כלל צועדת בוואדי שבין טבעון לקיבוץ אלונים, הלוך בעלייה וחזור בירידה. על שביל עפר בתוך חורשה של עצי אלון העומדים עתה בפריחתם, בין חרדלים ונוריות, שרה'לה שומרת על כושר.

תהליך ההידרדרות

מאז היא עובדת בעבודות מזדמנות בחוץ, ולפעמים לא עובדת כלל: "רק בשנה האחרונה, כשנגמרו לי כל ימי החופשה שצברתי, לקחו לי את התקציב החודשי ואני בעצם מתקיימת בזכות אבא שלי". אוכל יש לה, אבל לעזור לבנה, שבינתיים הסתבך בפלילים, אינה יכולה.
יש הרבה בדידות בתהליך ההידרדרות הזה. עוני הוא לא נושא שנעים לדבר עליו עם רוב האנשים, והוא מפריע גם לאדם עצמו וגם לאנשים בסביבתו, הצופים בו מן הצד. זה תהליך שהופך את האנשים לבודדים ומפורר את החברה. וכך, בעצם, המימסד יכול להמשיך לעשות את מה שהוא עושה, או את מה שאינו עושה. וכך האנשים מסביב יכולים להמשיך לקבור את הראש בחול ולהאמין שלהם זה לא יקרה, והדיון מתמקד באשמתו של האדם במצבו ולא באחריותה של החברה לכך.
"כשהיתה לי עבודה הסתדרתי, הרגשתי שמתייחסים אלי איכשהו. עכשיו אני מרגישה שכיוון שאני לא עובדת, לא רוצים לעזור לי. הם מאשימים אותי שאני לא עובדת כי אני לא רוצה. העמדה הזאת נוחה להם, כי היא מסירה מהם את האחריות. זאת חוצפה, הם מחויבים למצוא לי עבודה.
"שולחים אותי להיות פועלת ניקיון, כל האינטליגנטים שלמדו כשאני קרעתי את התחת למען הכלל, לא מדגדג להם. אחרי 54 שנה אני מרגישה שהפקירו אותי פצועה בשטח. בזמן שבו אני עבדתי קשה במכבסה, במטבח, במפעל בעבודות מלוכלכות, הם למדו והיום הם יושבים חזק ומבוססים, ומביטים עלי מלמעלה. אני ואחרים מימנו להם את הלימודים, הם צריכים להגיד לי תודה".

מול הדירה הצנועה של שרה'לה ממוקמת דירתה של אחותה הצעירה. במרחק של חמש דקות הליכה במורד הגבעה גרה אחותה המבוגרת. שלושתן נולדו בקיבוץ וגידלו בו משפחות. ובכל זאת, המזכירות סירבה להחזיק את בנה של שרה'לה במעצר-בית בתוך הקיבוץ. אביה, שלמה אופנהיים, ניהל מאבק עיקש כדי שיאפשרו לו לקחת אליו את הנכד הבעייתי, ולנסות לעזור לו. בהצבעה סוערת הכריעו חברי הקיבוץ נגד עמדת המזכירות והוא הושאר, לבסוף, בקיבוץ.

כששלמה אופנהיים יסד את הקיבוץ, האוהלים של כולם דלפו בגשם והתעופפו ברוח. גם עתה נשקף מבתי החברים הקטנים אותו הנוף עוצר הנשימה, אך הפערים ניכרים, ואפשר לזהות את בתיהם של אלה שמזלם שפר עליהם ויכלו להרחיב קצת את דירתם.
כשאני חושבת על בת קיבוץ שנאלצת לצאת לעבוד בניקיון אצל האנשים בעיר, אני רואה לפני את תמונתה של סקרלט או'הרה, בת הדרום הגאה מן הסרט "חלף עם הרוח", שנאלצה לתפור לעצמה שמלה מווילון כדי להציל את שארית כבודה ואת עתידה. אך שרה'לה מפתיעה אותי: "זו הפעם הראשונה בחיים שהכירו לי תודה על עבודה שעשיתי. המעסיקים שלי היו כל-כך חמים כלפי, היו נותנים לי מתנות לחג. בכל השנים שעבדתי בקיבוץ לא הרגשתי חמימות והערכה כאלה, אף אחד לא אמר לי תודה, הכול היה מובן מאליו. כאן המצב שלי לא נוגע לאף אחד, אנשים ישנים טוב בלילה. בעיר יש עמותות, בתי-תמחוי, אנשים מתארגנים ואוספים דברים. פה יש אדישות".

לפני כמה חודשים התגייסו בני משפחתה המורחבת של שרה'לה ואספו כסף, כדי לתמוך בה. אביה, שבשנות השלושים עזב בשמחה רבה את משפחתו בתל-אביב לטובת החיים האלטרנטיביים בקיבוץ, נוכח לדעת אחרי שבעים שנה שקשרי דם חזקים מהערבות ההדדית, אשר היתה אמורה להיות מנדבכי החיים הקיבוציים.

שרה'לה עדיין מאמינה, שהחברה הקיבוצית היא חברה שיש לה מחויבות כלפי חבריה. היא לא מאמינה שתגיע עד פת לחם, היא חושבת שלא יניחו לה. עם זאת, לפני חמש שנים, ואפילו לפני שנה, לא האמינה שתיקלע למצב שבו היא תצטרך לכלכל משפחה מתקציב של 900 ₪ בחודש. אפילו לפני חצי שנה עוד האמינה שיימצא פתרון. זה טיבה של ההידרדרות אל העוני, הלא-ייאמן קורה שוב ושוב. בינתיים היא מתמודדת מיום ליום. היא דווקא נרדמת בלילה. את האנרגיות המיותרות, הדאגה והתסכולים, היא מוציאה בצעידה.
"עכשיו יש לי יותר מחשבות על עזיבה. אני לא יכולה להיות פה. אני כועסת עליהם על מה שעשו בעבר לבני. אותם אנשים הם עדיין היום המימסד. אותם אנשים שעשו רע עושים רע היום, הם ממשיכים ללוות אותי בדרך למטה. אילו כל זה היה שייך לעבר לא היתה לי בעיה לקום על הרגליים, אבל כיוון שאני עדיין תלויה בהם, זה פותח את הפצע כל פעם מחדש.
"לפעמים אני חולמת על בית קטן וחמוד באחד היישובים פה בסביבה. הייתי רוצה לבשל בבית ולמכור את האוכל, או להיות מבשלת אצל משפחה. לא לראות יותר אף אחד מהאנשים פה. להכיר אנשים שיאהבו אותי. אני יודעת שיש אנשים שיוכלו לאהוב אותי ולהעריך אותי".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zigzag  On אוגוסט 25, 2004 at 3:51 pm

    כדאי לך לפרסם רשימה ארוכה כזאת פעם בכמה זמן ולא שלוש במכה. זה יהפוך את הבלוג ליותר מעניין ויעשה יותר חשק לקרוא רשימה מעניינת. ככה פשוט מקבלים רשימת קריאה.

  • איל  On מאי 27, 2005 at 2:40 pm

    עצוב , באמת.
    חוץ מזה היא נשמעת לי קוטרית עם בן גנב . הלו זה לא ויקי כנאפו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: