מדוע התחתנתי בעיריית ניו-יורק ולא ברבנות

כשהחלטתי להתחתן, לא חצתה את קצה תודעתי המחשבה להשתמש בשירותיו של רב. בעיניי, כמו גם בעיני רבים מחבריי, האפשרות של ללכת לרבנות ולערוך חופה לפי טקס אורתודוקסי פסולה מלכתחילה. אך למען האמת, ההכרה בכך שלמעשה הנישואים יש ערך עבורי הכניסה אותי לצרה. אם זוהי נקודת ציון חשובה, אולי הטקס הנונשלנטי (והרומנטי) בעירייה לא מספיק?  

יכולתי להתחתן בדרך שרציתי בה, כל דרך שהיתה עולה על רוחי, מפני שלא חייתי בישראל. כשהחלטנו להתחתן חיינו, אני ובן-זוגי, בניו-יורק. אפשר להתחתן שם בכל מיני דרכים ואנחנו בחרנו להתחתן בדרך שנעשית יותר ויותר ישראלית: חתונה בעירייה בעיר זרה.

בתור להרשמה לנישואים, בבניין העירייה שברובע ברוקלין, עומדים כל מיני אנשים: מהגרים ממקסיקו, רוסים, יהודים חרדים. בליל של אנשים, התגלמותו של כור-ההיתוך האמריקאי המפורסם, ובקצה התור פקיד עירייה נמרץ שמסביר שוב ושוב, לאט ובשפה ברורה כשצריך, לאיזה חדר הולכים לשלם ואיזה טופס צריך למלא. הוא מסביר שצריך להירשם ולקבל רשיון נישואים. הוא מסביר שאפשר להתחתן בנוכחות שופט או כל אדם אחר המוסמך להשיא: כומר, רב או בעל אולם חתונות. כולכם תעברו כאן, אומרת עיריית ניו-יורק לאנשים החיים בעיר, את אותו ההליך בדיוק. הליך קורקטי, פרטים מזהים בלבד: מספר דרכון, שם ושם משפחה, שם האם ושם האב. אחר-כך תלכו לכם לדרכיכם, שונות ככל שיהיו, אומר לנו המחוקק האמריקאי, כל אחד לפי אמונתו, לפי טעמו ולפי רצונו. כל שנבקש מכם זה כמה פרטים מזהים: לא נשאל אתכם אם אתם מקיימים יחסי מין ואפילו לא נשאל לאיזו דת אתם שייכים, אם בכלל. לא נורה לכם איך לנהוג בימי המחזור של האישה, או איך לטפל בבעל. לא נבקש מכם לקיים טקסים, לא נדרוש מהנשים לטבול בבריכות ולא נצווה עליהן להתכסות.

דפיקות מחרישות אוזניים

כשהחלטתי להתחתן, לא חצתה את קצה תודעתי המחשבה להשתמש בשירותיו של רב. בעיניי, כמו גם בעיני רבים מחבריי, האפשרות של ללכת לרבנות ולערוך חופה לפי טקס אורתודוקסי פסולה מלכתחילה. במקום שבו כל דבר שאדם עושה או לא עושה נתפש כהצהרה פוליטית, להתחתן או לא להתחתן, ובעיקר איך להתחתן, זוהי אמירה פוליטית ברורה. רוב החברה החילונית מנסה להתכחש לטקס האורתודוקסי. כל אחד מעצב לו טקס משלו ומטפח את רצונו העצמאי, אבל נדמה שכל זה למראית-עין בלבד. התוקף האמיתי עדיין מוענק לקבוצה מצומצמת בלבד, קבוצה מקוממת. התחושה הבסיסית היא תחושה מרה שהמימסד הדתי הוא גוף הכופה את עצמו עלינו ואינו מהסס להשתמש בכוחו ההגמוני לרעה, ולכן איננו רוצים לתת לו לשלוט בנו.

מזמן לא שמעתי את המילים "הפרדת הדת מהמדינה"; נדמה שנושא זה ירד לחלוטין מהפרק. אני זוכרת תקופה אחרת, לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, שבה המאבק על הפרדת הדת מהמדינה עמד בראשו של סדר-היום, לפחות של נערה ירושלמית כמוני.
בשנות נעוריי התחוללו המאבקים הגדולים בעיר בין דתיים לחילונים בנושאים כמו פתיחת כבישים ובתי-קולנוע בשבת, וכמובן, סלע המחלוקת הנצחי: הגיוס לצבא. זכור לי במיוחד המאבק למען פתיחתם של בתי-הקולנוע בשבת. כדי לעקוף את חוק העזר העירוני האוסר על פתיחתם של בתי-עינוגים בשבת, היינו הולכים בימי שישי להקרנות של סרטים בבתי-הקולנוע, שהוסוו כערבי תרבות. מבחינת החוק, זה אומר שבמהלך הערב היינו צריכים לשמוע הרצאה. הכול היה משחק בכאילו: היינו נכנסים לאולם הקולנוע 'אוריון', מקשיבים חמש דקות לאחד הפעילים שדיבר על חשיבות המאבק בכפייה הדתית ולאחר מכן התחילה הקרנת הסרט. למעשה, הלכנו להקרנות האלה כחלק מההשתתפות במאבק, ולא כדי ליהנות מהקולנוע. וזאת, משום שגדודים של חרדים היו עומדים בחוץ ודופקים במשך שעה וחצי על דלתות הברזל של האולם, דפיקות מחרישות אוזניים.

תוכנו של מעשה הנישואים

כשבוע אחרי שקיבלנו את רשיון הנישואים בבניין העירייה בברוקלין, הלכנו להתחתן שם. בדרך, ברכבת התחתית, בן-זוגי ביקש מהנהג שיקרא במערכת הכריזה: "מזל טוב". חיתנה אותנו פקידת עירייה, שהוסמכה לכך מטעם מדינת ניו-יורק, "By the power vested in me by the state of New York I now pronounce you man and wife", היא אמרה. כל המעמד התקיים בחדר די עלוב, מקושט בשני דגלים שוויטראז' מאחוריהם. לבשתי שמלה קיצית פרחונית והחזקתי ביד זר פרחים קטן. השתמשנו בטבעת אחת ישנה שהיתה לי ובטבעת אחת ישנה שהיתה לו, וזהו, התחתנו.

לנישואים יש משמעות עבורי. בעיניי, יש ערך רב להצהרה המשותפת, האישית והפומבית, שאנחנו הולכים להקים בית ולחיות ביחד כזוג, לתמיד. קדמו לנישואיי אין-ספור שיחות עם חבריי וחברותי, שבהן ניסינו לעמוד על ההבדל בין חתונה לבין המשך החיים ביחד כזוג לא-נשוי. הרי חיינו המשותפים כבני-זוג לא-נשואים זהים לגמרי לחייו המשותפים של זוג נשוי. אנחנו גרים ביחד, חולקים את הרכוש ואת האחריות ההדדית. זה היה בעצם הדיון המקדים, דיון שבא להגדיר את תוכנו של מעשה הנישואים, אותו תוכן שאמור לעצב את הדרך שבה האדם יבחר לציין את נישואיו. למען האמת, ההכרה בכך שלמעשה הנישואים יש ערך עבורי הכניסה אותי לצרה. אם זוהי נקודת ציון חשובה, אולי הטקס הנונשלנטי (והרומנטי) בעירייה אין די בו? הרי הפקתי אירועים גדולים מזה כדי לציין את שחרורי מהצבא, או סתם יום הולדת שקורה כל שנה.
החלטנו, שבביקורנו הבא בארץ נערוך מסיבה ענקית. אבל במה תיבדל המסיבה הזאת מכל שאר המסיבות?

לפי רוח התקופה

הכרתי את כל שלל האפשרויות. ב-25 שנות חיי הראשונות לא הייתי באף חתונה, אבל מאז הייתי בעשרות מהן. הייתי בחתונה שכללה טקס של התחברות לכוחות הטבע; כל אחד הביא מתנה שקשורה לאחד האלמנטים: האדמה, האש, האוויר וכו'. הייתי בחתונה שבה כתבו בני-הזוג מעין "כתובה" משלהם. "שתמיד נדע לראות את חצי הכוס המלאה", אמרה הכלה לחתן ואני הצטמררתי ממבוכה.
הייתי בטקסים רפורמיים, הייתי גם בחתונות ללא טקסים. הוזמנתי לחתונות עם כיבוד אבל בלי ריקודים, ולחתונות עם ריקודים אבל בלי דודים. הייתי בחתונה של אנשים שצמים אבל רואים וידיאו ביום-הכיפורים, ובחתונה של אנשים שלא אוכלים אבל שותים מים, מצחצחים שיניים ונוסעים באופניים ביום-הכיפורים; ועוד שילובים שונים ומשונים.

לפי רוח התקופה, כל אחד עושה את מה שמתאים לו. כל אחד הוא בעצם פורץ דרך, שהמציא את הגלגל מחדש ומצפה שהכרכרה תבוא בעקבותיו. הטקס האלטרנטיבי של מחר צריך להיות יותר אלטרנטיבי מהטקס של היום. גם ההליכה הפשוטה לחופה כבר מזמן אין די בה. אנחנו צריכים להרשים, להדהים ולרגש, אז למה שהחתן והכלה לא יבואו לחתונתם בסירה מן הים או בהליקופטר מן האוויר?

המחשבות האלה, והצורך האמיתי לציין את נישואיי, הביאו אותי למבוי סתום. אולי בכל זאת יש משהו בטקס בן אלפי שנים, מצאתי את עצמי חושבת, בחופה היהודית: משהו קבוע וידוע, שמחבר אותך לשורשים שלך. אולי השנים שחייתי בחו"ל הן שריככו אותי ויצרו בי כמיהה לדבר-מה בעל משמעות על-תקופתית. נזכרתי ביום שישי אחד בניו-יורק שבו הזדמן לי להיות, לצורך הכנת מאמר ל"ארץ אחרת", בבית-הכנסת 'בני ישורון' שבצדה המערבי של מנהטן. זהו בית-כנסת של התנועה הקונסרבטיבית, ואני זוכרת שישבתי שם בין הנשים, וכל יושבי האולם שרו ביחד. היו שם כל מיני אנשים, לבושים בכל מיני צורות, ששרו כל מיני ניגונים. היה שם רב שדיבר על סובלנות, היתה שם אווירה חמה של קהילה המציינת ביחד את כניסת השבת. רק אני, הישראלית החילונית שהולכת לבית-כנסת מכוסה כמו שק מכף רגל ועד ראש, מִפַּחד שיזרקו אותה משם או יירקו עליה, לא מכירה שום שיר ושום תפילה, חוץ מ"קדיש". אני זוכרת שכשיצאתי משם ונכנסתי לרכבת התחתית, חשבתי לעצמי שאילו הייתי יהודייה אמריקאית, הייתי מוצאת במקום כזה עניין. זה היה כל-כך יפה בעיניי, ויופי זה משהו שמעולם לא נקשר בעיניי לדת.

אולי משום כך הרהרתי ערב חתונתי באפשרות של עריכת חופה. לאחר הנחיתה בישראל האפשרות הזאת התאיידה במהרה. אם כבר רב, אז שבן-דודי יחתן אותנו, ואז צריך לפנות לרבנות ולדחות את תאריך החתונה, מפני שאסור להתחתן בחול המועד. ומה שיותר חשוב, בן-זוגי לא הסכים. הוא עומד על זכותו לא לעשות דברים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונתו, ולכן אין סיבה שהוא, כאתיאיסט, יערוך טקס חתונה דתי-יהודי. חד וחלק. הסכמתי. מבחינתי, זה לא היה אחד הדברים שבגללם נלך לרב.

לא אוכל לספר כאן על פריצת דרך בשאלה, כיצד יש לציין את הנישואים; גם לא הייתי רוצה לעשות זאת. מה שהייתי רוצה באמת זה שהדברים יהיו קצת פחות קיצוניים, שיהיו יותר וריאציות, אך וריאציות בלבד. וריאציות על הדבר שאמור לאחד אותנו, ובפועל הוא רק מפלג אותנו. אני גם יודעת שקיימות וריאציות בדמותן של התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית, והייתי שמחה אילו קיבלו תוקף רב יותר ומקום יותר נרחב בחיינו. אם יתאפשר לווריאציות השונות להתקיים, הזרם המרכזי ירוויח בגדול. אנשים המגדירים את עצמם כאתיאיסטים ידירו את רגליהם מכל טקס דתי, אבל כמה כאלה יש באמת? רובנו, החילונים שמחליטים לא לערוך חתונה דרך הרבנות, מתנגדים לא לדת עצמה אלא לכפייה הדתית, לשלטונם הלא-מעורער של אנשים שתהום מפרידה בינינו לבינם. הם שיכורי כוח מכדי לנסות לגשר עליה, ושאנחנו אדישים מכדי לחולל מהפכה ורחוקים מכדי לראות שאפשר גם אחרת. הם דחקו אותנו מאליהם, ואנחנו בנינו סביבנו ביצורים גבוהים. כל מה שיש בו קמצוץ של דת דוחה אותנו באופן מיידי. מוזר שדברים מן הסוג הזה עולים כשמדובר בדבר כל-כך טוב, כל-כך משמח וכל-כך פשוט כמו חתונה.

האירוע שאני מחשיבה אותו לחתונה שלי התקיים בירושלים, ולא בברוקלין. היתה מסיבה גדולה, היו צעירים ומבוגרים, היה אוכל, היתה עוגה, היו ריקודים, היתה לי שמלה לבנה. הגענו לחתונה כזוג ועזבנו אותה כזוג; לא היתה העמדת פנים. בני משפחה וחברים בירכו אותנו. היה שמח והיה טעים. בסיכומו של דבר, לא הרגשתי שונה אחרי החתונה. רק במהלך הזמן, כמעט בלי שארגיש בכך, התפשטה בי תחושה של קביעות. התחלתי להרגיש יותר ויותר נוח במקומי כבת-זוג קבועה, כרעיה.
בתקופות אחרות ובחברות אחרות חתונה מביאה עימה שינוי דרמטי מאוד. בני-הזוג עוברים לחיות ביחד, הם מקיימים יחסים בפעם הראשונה, ולראשונה מתחילים לחיות חיי שיתוף. ואילו אצלנו נדמה שהמשמעות של טקס החתונה היא לא לגמרי ברורה, ולכן יש הרגשה של חוסר התאמה או חוסר משמעות. חופה יהודית, שיכלה להיות לה משמעות סימבולית-חיובית, היתה לסמל של כפייה וכוחנות והותירה רִיק מאחוריה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אשתו  On אוגוסט 25, 2004 at 4:30 pm

    יפה מה שכתבת, מעניין ומעורר מחשבה. ועדיין, יש כל מיני סיבות למה אנשים לא מתחתנים. לא רק בגלל הכפייה הדתית, כי אם בגלל תפישות חשוכות ופרמיטיביות בעניין מעמד האישה. אני כבר אמרתי לאיש שלי, שכל עוד איני יכולה לשמש כעדה בבית דין רבני, איני רוצה לקחת חלק בברית נישואים כדת משה ושות'.

    דבר נוסף הוא שהכתובה עצמה הוא כתב חוב של הגבר כלפי אשתו. בחלקים נכבדים באוכלוסייה היהודית, נשים כבר לא מעוניינות להיחשב כקניינו של הגבר לו הן נישאות.

    עם שאר דברייך הסכמתי.

    מאחלת לך כל טוב, חלב ודבש.

  • גרי אפשטיין  On נובמבר 10, 2004 at 2:51 pm

    נראה לי לפי איך שאת כותבת את צריכה להתגרש.

  • רן  On דצמבר 7, 2004 at 12:03 am

    שלום, קודם כל זכותו של כל אדם לעשות ככל העולה על רוחו בתנאי שאינו פוגע במישהו אחר
    לגבי חתונה ברבנות = כפי שהגדיר ליבוביץ הדגול העם היהודי הוא העם היחיד בעולם המגדיר את לאומיותו לפי דת, אי לכך מדינת ישראל כמדינתו של אותו עם תהיה מחויבת כל עוד היא מתקיימת כמדינת העם היהודי לחוקים דתיים מסוימים כדי לא לאבד את זהותה היהודית, מכאן כמובן שנוצר גם סיאוב אמיתי וגם שאינו אמיתי סביב מהם חוקים אלה.
    בעצם, במעשייך של "לא לעבור דרך טקס דתי" את מכריזה על אי היותך יהודיה (לכאורה) או כאזרחית המדינה היהודית כלומר את יהודיה לפי הלכה שאת לא מקבלת,(גם ליבוביץ) כאשר תצליחי לפתור משוואה זו, תזכי בפרס נובל לפילוסופיה
    לסיכום – אם ברצוננו במדינת מקלט לעם היהודי או בסתם מדינה לעם היהודי – המשותף היחיד הוא הדת ואם לא… הבאגט בפריס הרבה יותר מוצלח.

  • סיון  On אפריל 28, 2005 at 6:25 pm

    אני מסכימה בהחלט עם התרעומת על הממסד הדתי. אני ובן זוגי מתכוונים לעבור את אותו התהליך בפלורידה כיוון שאיננו רואים עצמנו לוקחים חלק בהעמדת הפנים הצבועה שמחייבת הרבנות בארץ. אומנם הטקס בעירייה בארה"ב קצת מנוכר אבל נראה לי שזה עדיף על פני האבסת משפחה וחברים ומוזמנים של ההורים שאיננו מכירים בבורקס וברבע עוף המסורתי.
    שאלתי:
    האם יש הבדל בין נישואין בניו-יורק כפי שאת עברת לבין נישואין במקומות אחרים בארה"ב?, האם העירייה אינה מערימה קשיים על המתחתנים אם אחד או ויתר מבני זוג אינו נושא אזרחות אמריקנית?
    אשמח מאוד לקבל תשובתך בנושא.

  • חנה בית הלחמי  On יולי 24, 2008 at 11:43 pm

    אני מקווה עבורך שלא, שכן אם כן, הרי שאין הבדל בין ניו יורק לרבנות…בעיני המדינה והחוק הישראלי זה היינו הך. לצערנו, רישום נישואין בתרשימי המדינה הוא הבעיה המהותית, ולא אופי הטקס. רבים משלים את עצמם לחשוב שהבחירה בטקס שאינו ברבנות משנה במשהו את המעמד האישי ואת השפעות חוקי הדת על הפרט הנשוי/אה. אין זה כך.

  • חגי  On אוגוסט 6, 2009 at 9:43 pm

    כמעט היחידות שבהן הזדהתי עם היהדות.
    אני חילוני ישראלי ואשתי (בת זוגי אם תרצו או כל מושג אחר שנוח לכם איתו) יהודיה רפורמית שעשתה עליה. נישאנו פעמיים: בפעם הראשונה בטקס יהודי רפורמי בארץ ובפעם השניה בטקס יהודי רפורמי בקליפורניה. (הטקס בישראל אינו מוכר לצרכים רשמיים).
    מעניין לציין שמאז שעלתה לארץ היא רכשה את אותם רגשות מעורבים כלפי היהדות שיש לחילונים בישראל. רק דרכה נחשפתי ליופי שבדת ולצד הרוחני שלה, שנובעים מכוונה שבלב ולא מפרוצדורות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: