Category Archives: הגיגים

הבדיעבדניקים

בסוף השבוע הותקפנו בגל פרסומים על עוד כמה בדיעבדניקים חדשים. הבדיעבדניק המצוי, לאחר שעזב את עמדת הכח או את תפקיד השררה, מביע לפתע דעות המנוגדות לעמדת המערכת ממנה בא.

1.
ארבעת ראשי השב"כ לשעבר התראיינו בידיעות אחרונות ואמרו שאנחנו הולכים לקראת קטסטרופה אם לא נפנה התנחלויות, נצא מהשטחים ונעשה סוף סוף שלום עם הפלסטינים. כשהיו בתוך המערכת הם היו המוציאים לפועל של מדיניות הסגרים, העינויים, הטילטולים, המעצרים המנהליים, שוד הקרקעות ועוד אמצעי דיכוי המופעלים כלפי הפלשתינים. ולא נותר לנו אלא לשאול, מה הועלתם בכך שעכשיו שאין לכם את הכח להשפיע אתם אומרים את מה שאתם אומרים? למה נזכרתם רק עכשיו? אולי אם הייתם מביעים עמדות אלו כשהייתם נושאי תפקידים בכירים לא היינו בדרך לקטסטרופה כיום? אולי אז המחיר היה גבוה מידי והעדפתם פשוט להיות יס מנים של המערכת שקידמה אתכם?

2.
אברהם בורג מצהיר מעל דפי עיתון הארץ שהמדינה פושטת רגל, שמי שיכול עוזב אותה, שהיא לא מוסרית ועוד ועוד. פעם כשהיה יושב ראש הכנסת, או התמודד על תפקיד בכיר במפגלת העבודה או במילים אחרות, כשהיה לו את הכח לשנות משהו ולהשפיע הוא לא היה מעז להתבטא כך (נדמה שאפילו לחשוב כך לא היה מעז). עכשיו, שהוא בעצם לא יכול לעשות כלום מלבד לקבל כותרת בהארץ אנחנו מקבלים עוד בדיעבדניק.

3.
מר סורוס, כך ע"פי פרסומים הצטרף למאבק נגד הגלובליזציה. האיש שהתעשר ממבצעים פיננסים שגרמו להתמוטטות כלכלות בעולם השלישי עובר צד. אזרחי עולם שלישי שדודים, עכשיו שהוא כבר עשיר מופלג והוא לא צריך להרוס חיים של מיליוני מסכנים ברחבי העולם כדי להרויח עוד קצת, עכשיו הוא פועל לטובתכם.

 

תופעת הבדיעבדניקיות, כפי שאנחנו רואים חוצה גבולות, תחומים ומעמדות. הצבא למשל הוא בית גידול נפלא לכך. ישנם כרגע בצמרת הצבא כמה קצינים שאפשר לראות להם בעיניים שהם כבר מייחלים ליום שיוכלו להתחמם לאורה של המדורה הבדיעבדניקית, להטיף לשלום, שויון ואחוות עמים. בינתיים הם עוד 'חייבים' להטיל כתרים, להרוס בתים, לסגור מחסומים, לעקור מטעים אבל בקרוב הם יצאו לפנסיה ואז מובטח להם שקט נפשי אדיר וצחצוח מצפון במחי כתבה. הבכיר שבהם הרמטכ"ל יעלון, כבר ממש לא יכול לחכות לשחרור וכבר עכשיו הוא יורה ובוכה.

אומץ לב ציבורי אינה התכונה החזקה של המנהיגים כאן ולא של משרתי הציבור הבכירים. לא ירחק היום שאפילו האלוף דן חלוץ יצא נגד החיסולים ושר בריאות לשעבר יודיע שהעישון מועיל לבריאות ויקים עמותה לקידום העישון בישראל.

יש לי חלום

יש לי חלום. (שיום אחד האומה הזו תקום ותחיה על פי המשמעות האמיתית של אמונתה…שיום אחד על הגבעות האדומות של ג'ורג'יה, עבדים לשעבר ובעלי עבדים לשעבר…)

 

כן גם זה, אבל גם לנסוע ברכבת לירושלים.

אני עוצמת עינים, מתרכזת ומדמיינת את עצמי יוצאת מהבית, הולכת לתחנת הרכבת הקרובה, עולה על רכבת ששועטת בחצרות האחוריות של אזור המרכז, אל השדות היכן שמתחילות הגבעות, מבחינה בשינויי הנוף הנשקפים בברור מהחלון, אל ואדי נחל שורק, מוקף בחורש טבעי מתפתל. בהגעה לירושלים דמיוני קצר מלהושיע, את הפלא הזה הוא לא יכול להמחיז, זה נראה לי תלוש ורחוק, כמעט כמו סרט ישן בשחור לבן מראשית ימי הקולנוע שראיתי פעם שתיעד רכבת יוצאת מהתחנה בירושלים.

 

לפני שבועיים ערכתי חזרה גנרלית, חימום. נסעתי מת"א לבית שמש ברכבת. זו היתה חויה מרוממת רוח. תחושת נורמליות התפשטה בי. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. צעדתי לכיוון תחנת השלום, ירדתי לרציף במעלית. הכרוז מודיע בקול נעים וברור איזה רכבת מגיעה ואיפה היא תעצור. אמריקה! או יותר נכון – יותר נקי, יותר ברור ויותר מסודר מאמריקה. זו היתה שעת אחה"צ, סוף יום העבודה והקרון שבו ישבתי היה מלא באנשים שעובדים על מחשב נייד, קוראים חומר לעבודה או משוחחים בטלפון. אחרי תחנת ההגנה (רכבת דרום) איבדתי אוריינטציה, עברנו בחצרות האחוריות של לוד ורמלה. לאורך פסי הרכבת יש פחונים שבהם גרים אנשים ושיכונים ועוד שיכונים.

אח"כ לא ידעתי איפה אני נמצאת. איפהשהו בדרך יש כרם שמוקפת בבוגנוויליות. יש בניין אבן מקסים וישן ליד פסי הרכבת, שדה של חסות, בסיס צבאי עם שורות אינסופיות של נ"נים מאובקים תחת סככות איפהשהו. אני מזהה את קיבוץ צרעה והופ הגענו.

בבית שמש תחנה קטנה, חדשה מסודרת, מרגשת. הרכבת ניכנסת לתחנה, הנוסעים יורדים. רובם נכנסים למכוניותיהם החונות בחניון הסמוך. אותי באו לקחת ומשם המשכתי במכונית לירושלים.

 

רכבת ישראל הפיצה תרשים המתאר את קווי הרכבת הקיימים, כל קו מסומן בצבע אחר ומפורטות בו התחנות.

כל הקוים מתנקזים למרכז. או אם תרצו, כל הקוים יוצאים מאזור תל אביב. בית שמש למשל היא התחנה האחרונה, כך גם נהריה, באר שבע, ראש העין. ירושלים מחוץ למפה ואפילו אם היא תהיה (אומרים שבעוד שנה יפתח קו לירושלים) היא תהיה נקודה אחרונה בקו. לא נוכל להחליף שם רכבת, לא נוכל להמשיך משם לשום מקום, ניתן יהיה רק לרדת בחזרה למרכז. אפשר ללמוד הרבה על הארץ הזו דרך התרשים הקטן. הפוליטיקאים אוהבים להגיד שירושלים היא ליבה של המדינה, העם והיקום בכלל, ששווה למות בשבילה. אבל לא. היא רק נקודה אחרונה בקו, היא הנקודה שעוד בכלל לא קיימת בקו. כל כך פריפריאלית שאותם אנשים שזועקים את חשיבותה לא טרחו להפוך אותה למקום חי, רק נשבעו בשמה והמיתו אותה. אמנם זו עיר גדולה שחיים בה הרבה אנשים אבל היא באופן מעשי ומטאפורי לא על הקו וגם כשתחובר לקו היא כנראה תוכל להיות רק עוד אחת מערי השינה שפניהן לת"א.

 

אבל אני לפחות אוכל להגיע לשם ברכבת.