Category Archives: מאמרים

מדוע התחתנתי בעיריית ניו-יורק ולא ברבנות

כשהחלטתי להתחתן, לא חצתה את קצה תודעתי המחשבה להשתמש בשירותיו של רב. בעיניי, כמו גם בעיני רבים מחבריי, האפשרות של ללכת לרבנות ולערוך חופה לפי טקס אורתודוקסי פסולה מלכתחילה. אך למען האמת, ההכרה בכך שלמעשה הנישואים יש ערך עבורי הכניסה אותי לצרה. אם זוהי נקודת ציון חשובה, אולי הטקס הנונשלנטי (והרומנטי) בעירייה לא מספיק?  

יכולתי להתחתן בדרך שרציתי בה, כל דרך שהיתה עולה על רוחי, מפני שלא חייתי בישראל. כשהחלטנו להתחתן חיינו, אני ובן-זוגי, בניו-יורק. אפשר להתחתן שם בכל מיני דרכים ואנחנו בחרנו להתחתן בדרך שנעשית יותר ויותר ישראלית: חתונה בעירייה בעיר זרה.

בתור להרשמה לנישואים, בבניין העירייה שברובע ברוקלין, עומדים כל מיני אנשים: מהגרים ממקסיקו, רוסים, יהודים חרדים. בליל של אנשים, התגלמותו של כור-ההיתוך האמריקאי המפורסם, ובקצה התור פקיד עירייה נמרץ שמסביר שוב ושוב, לאט ובשפה ברורה כשצריך, לאיזה חדר הולכים לשלם ואיזה טופס צריך למלא. הוא מסביר שצריך להירשם ולקבל רשיון נישואים. הוא מסביר שאפשר להתחתן בנוכחות שופט או כל אדם אחר המוסמך להשיא: כומר, רב או בעל אולם חתונות. כולכם תעברו כאן, אומרת עיריית ניו-יורק לאנשים החיים בעיר, את אותו ההליך בדיוק. הליך קורקטי, פרטים מזהים בלבד: מספר דרכון, שם ושם משפחה, שם האם ושם האב. אחר-כך תלכו לכם לדרכיכם, שונות ככל שיהיו, אומר לנו המחוקק האמריקאי, כל אחד לפי אמונתו, לפי טעמו ולפי רצונו. כל שנבקש מכם זה כמה פרטים מזהים: לא נשאל אתכם אם אתם מקיימים יחסי מין ואפילו לא נשאל לאיזו דת אתם שייכים, אם בכלל. לא נורה לכם איך לנהוג בימי המחזור של האישה, או איך לטפל בבעל. לא נבקש מכם לקיים טקסים, לא נדרוש מהנשים לטבול בבריכות ולא נצווה עליהן להתכסות.

דפיקות מחרישות אוזניים

כשהחלטתי להתחתן, לא חצתה את קצה תודעתי המחשבה להשתמש בשירותיו של רב. בעיניי, כמו גם בעיני רבים מחבריי, האפשרות של ללכת לרבנות ולערוך חופה לפי טקס אורתודוקסי פסולה מלכתחילה. במקום שבו כל דבר שאדם עושה או לא עושה נתפש כהצהרה פוליטית, להתחתן או לא להתחתן, ובעיקר איך להתחתן, זוהי אמירה פוליטית ברורה. רוב החברה החילונית מנסה להתכחש לטקס האורתודוקסי. כל אחד מעצב לו טקס משלו ומטפח את רצונו העצמאי, אבל נדמה שכל זה למראית-עין בלבד. התוקף האמיתי עדיין מוענק לקבוצה מצומצמת בלבד, קבוצה מקוממת. התחושה הבסיסית היא תחושה מרה שהמימסד הדתי הוא גוף הכופה את עצמו עלינו ואינו מהסס להשתמש בכוחו ההגמוני לרעה, ולכן איננו רוצים לתת לו לשלוט בנו.

מזמן לא שמעתי את המילים "הפרדת הדת מהמדינה"; נדמה שנושא זה ירד לחלוטין מהפרק. אני זוכרת תקופה אחרת, לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, שבה המאבק על הפרדת הדת מהמדינה עמד בראשו של סדר-היום, לפחות של נערה ירושלמית כמוני.
בשנות נעוריי התחוללו המאבקים הגדולים בעיר בין דתיים לחילונים בנושאים כמו פתיחת כבישים ובתי-קולנוע בשבת, וכמובן, סלע המחלוקת הנצחי: הגיוס לצבא. זכור לי במיוחד המאבק למען פתיחתם של בתי-הקולנוע בשבת. כדי לעקוף את חוק העזר העירוני האוסר על פתיחתם של בתי-עינוגים בשבת, היינו הולכים בימי שישי להקרנות של סרטים בבתי-הקולנוע, שהוסוו כערבי תרבות. מבחינת החוק, זה אומר שבמהלך הערב היינו צריכים לשמוע הרצאה. הכול היה משחק בכאילו: היינו נכנסים לאולם הקולנוע 'אוריון', מקשיבים חמש דקות לאחד הפעילים שדיבר על חשיבות המאבק בכפייה הדתית ולאחר מכן התחילה הקרנת הסרט. למעשה, הלכנו להקרנות האלה כחלק מההשתתפות במאבק, ולא כדי ליהנות מהקולנוע. וזאת, משום שגדודים של חרדים היו עומדים בחוץ ודופקים במשך שעה וחצי על דלתות הברזל של האולם, דפיקות מחרישות אוזניים.

תוכנו של מעשה הנישואים

כשבוע אחרי שקיבלנו את רשיון הנישואים בבניין העירייה בברוקלין, הלכנו להתחתן שם. בדרך, ברכבת התחתית, בן-זוגי ביקש מהנהג שיקרא במערכת הכריזה: "מזל טוב". חיתנה אותנו פקידת עירייה, שהוסמכה לכך מטעם מדינת ניו-יורק, "By the power vested in me by the state of New York I now pronounce you man and wife", היא אמרה. כל המעמד התקיים בחדר די עלוב, מקושט בשני דגלים שוויטראז' מאחוריהם. לבשתי שמלה קיצית פרחונית והחזקתי ביד זר פרחים קטן. השתמשנו בטבעת אחת ישנה שהיתה לי ובטבעת אחת ישנה שהיתה לו, וזהו, התחתנו.

לנישואים יש משמעות עבורי. בעיניי, יש ערך רב להצהרה המשותפת, האישית והפומבית, שאנחנו הולכים להקים בית ולחיות ביחד כזוג, לתמיד. קדמו לנישואיי אין-ספור שיחות עם חבריי וחברותי, שבהן ניסינו לעמוד על ההבדל בין חתונה לבין המשך החיים ביחד כזוג לא-נשוי. הרי חיינו המשותפים כבני-זוג לא-נשואים זהים לגמרי לחייו המשותפים של זוג נשוי. אנחנו גרים ביחד, חולקים את הרכוש ואת האחריות ההדדית. זה היה בעצם הדיון המקדים, דיון שבא להגדיר את תוכנו של מעשה הנישואים, אותו תוכן שאמור לעצב את הדרך שבה האדם יבחר לציין את נישואיו. למען האמת, ההכרה בכך שלמעשה הנישואים יש ערך עבורי הכניסה אותי לצרה. אם זוהי נקודת ציון חשובה, אולי הטקס הנונשלנטי (והרומנטי) בעירייה אין די בו? הרי הפקתי אירועים גדולים מזה כדי לציין את שחרורי מהצבא, או סתם יום הולדת שקורה כל שנה.
החלטנו, שבביקורנו הבא בארץ נערוך מסיבה ענקית. אבל במה תיבדל המסיבה הזאת מכל שאר המסיבות?

לפי רוח התקופה

הכרתי את כל שלל האפשרויות. ב-25 שנות חיי הראשונות לא הייתי באף חתונה, אבל מאז הייתי בעשרות מהן. הייתי בחתונה שכללה טקס של התחברות לכוחות הטבע; כל אחד הביא מתנה שקשורה לאחד האלמנטים: האדמה, האש, האוויר וכו'. הייתי בחתונה שבה כתבו בני-הזוג מעין "כתובה" משלהם. "שתמיד נדע לראות את חצי הכוס המלאה", אמרה הכלה לחתן ואני הצטמררתי ממבוכה.
הייתי בטקסים רפורמיים, הייתי גם בחתונות ללא טקסים. הוזמנתי לחתונות עם כיבוד אבל בלי ריקודים, ולחתונות עם ריקודים אבל בלי דודים. הייתי בחתונה של אנשים שצמים אבל רואים וידיאו ביום-הכיפורים, ובחתונה של אנשים שלא אוכלים אבל שותים מים, מצחצחים שיניים ונוסעים באופניים ביום-הכיפורים; ועוד שילובים שונים ומשונים.

לפי רוח התקופה, כל אחד עושה את מה שמתאים לו. כל אחד הוא בעצם פורץ דרך, שהמציא את הגלגל מחדש ומצפה שהכרכרה תבוא בעקבותיו. הטקס האלטרנטיבי של מחר צריך להיות יותר אלטרנטיבי מהטקס של היום. גם ההליכה הפשוטה לחופה כבר מזמן אין די בה. אנחנו צריכים להרשים, להדהים ולרגש, אז למה שהחתן והכלה לא יבואו לחתונתם בסירה מן הים או בהליקופטר מן האוויר?

המחשבות האלה, והצורך האמיתי לציין את נישואיי, הביאו אותי למבוי סתום. אולי בכל זאת יש משהו בטקס בן אלפי שנים, מצאתי את עצמי חושבת, בחופה היהודית: משהו קבוע וידוע, שמחבר אותך לשורשים שלך. אולי השנים שחייתי בחו"ל הן שריככו אותי ויצרו בי כמיהה לדבר-מה בעל משמעות על-תקופתית. נזכרתי ביום שישי אחד בניו-יורק שבו הזדמן לי להיות, לצורך הכנת מאמר ל"ארץ אחרת", בבית-הכנסת 'בני ישורון' שבצדה המערבי של מנהטן. זהו בית-כנסת של התנועה הקונסרבטיבית, ואני זוכרת שישבתי שם בין הנשים, וכל יושבי האולם שרו ביחד. היו שם כל מיני אנשים, לבושים בכל מיני צורות, ששרו כל מיני ניגונים. היה שם רב שדיבר על סובלנות, היתה שם אווירה חמה של קהילה המציינת ביחד את כניסת השבת. רק אני, הישראלית החילונית שהולכת לבית-כנסת מכוסה כמו שק מכף רגל ועד ראש, מִפַּחד שיזרקו אותה משם או יירקו עליה, לא מכירה שום שיר ושום תפילה, חוץ מ"קדיש". אני זוכרת שכשיצאתי משם ונכנסתי לרכבת התחתית, חשבתי לעצמי שאילו הייתי יהודייה אמריקאית, הייתי מוצאת במקום כזה עניין. זה היה כל-כך יפה בעיניי, ויופי זה משהו שמעולם לא נקשר בעיניי לדת.

אולי משום כך הרהרתי ערב חתונתי באפשרות של עריכת חופה. לאחר הנחיתה בישראל האפשרות הזאת התאיידה במהרה. אם כבר רב, אז שבן-דודי יחתן אותנו, ואז צריך לפנות לרבנות ולדחות את תאריך החתונה, מפני שאסור להתחתן בחול המועד. ומה שיותר חשוב, בן-זוגי לא הסכים. הוא עומד על זכותו לא לעשות דברים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונתו, ולכן אין סיבה שהוא, כאתיאיסט, יערוך טקס חתונה דתי-יהודי. חד וחלק. הסכמתי. מבחינתי, זה לא היה אחד הדברים שבגללם נלך לרב.

לא אוכל לספר כאן על פריצת דרך בשאלה, כיצד יש לציין את הנישואים; גם לא הייתי רוצה לעשות זאת. מה שהייתי רוצה באמת זה שהדברים יהיו קצת פחות קיצוניים, שיהיו יותר וריאציות, אך וריאציות בלבד. וריאציות על הדבר שאמור לאחד אותנו, ובפועל הוא רק מפלג אותנו. אני גם יודעת שקיימות וריאציות בדמותן של התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית, והייתי שמחה אילו קיבלו תוקף רב יותר ומקום יותר נרחב בחיינו. אם יתאפשר לווריאציות השונות להתקיים, הזרם המרכזי ירוויח בגדול. אנשים המגדירים את עצמם כאתיאיסטים ידירו את רגליהם מכל טקס דתי, אבל כמה כאלה יש באמת? רובנו, החילונים שמחליטים לא לערוך חתונה דרך הרבנות, מתנגדים לא לדת עצמה אלא לכפייה הדתית, לשלטונם הלא-מעורער של אנשים שתהום מפרידה בינינו לבינם. הם שיכורי כוח מכדי לנסות לגשר עליה, ושאנחנו אדישים מכדי לחולל מהפכה ורחוקים מכדי לראות שאפשר גם אחרת. הם דחקו אותנו מאליהם, ואנחנו בנינו סביבנו ביצורים גבוהים. כל מה שיש בו קמצוץ של דת דוחה אותנו באופן מיידי. מוזר שדברים מן הסוג הזה עולים כשמדובר בדבר כל-כך טוב, כל-כך משמח וכל-כך פשוט כמו חתונה.

האירוע שאני מחשיבה אותו לחתונה שלי התקיים בירושלים, ולא בברוקלין. היתה מסיבה גדולה, היו צעירים ומבוגרים, היה אוכל, היתה עוגה, היו ריקודים, היתה לי שמלה לבנה. הגענו לחתונה כזוג ועזבנו אותה כזוג; לא היתה העמדת פנים. בני משפחה וחברים בירכו אותנו. היה שמח והיה טעים. בסיכומו של דבר, לא הרגשתי שונה אחרי החתונה. רק במהלך הזמן, כמעט בלי שארגיש בכך, התפשטה בי תחושה של קביעות. התחלתי להרגיש יותר ויותר נוח במקומי כבת-זוג קבועה, כרעיה.
בתקופות אחרות ובחברות אחרות חתונה מביאה עימה שינוי דרמטי מאוד. בני-הזוג עוברים לחיות ביחד, הם מקיימים יחסים בפעם הראשונה, ולראשונה מתחילים לחיות חיי שיתוף. ואילו אצלנו נדמה שהמשמעות של טקס החתונה היא לא לגמרי ברורה, ולכן יש הרגשה של חוסר התאמה או חוסר משמעות. חופה יהודית, שיכלה להיות לה משמעות סימבולית-חיובית, היתה לסמל של כפייה וכוחנות והותירה רִיק מאחוריה.

ירייה נוספת

הפיגוע שהפסיק את ההודנה בחודש אוגוסט אשתקד פגע במשפחת חיון שחזרה לביתה בהר-גילה מחופשה בסיני. צילה חיון, שנפצעה אנושות בפיגוע ופרפרה שבועיים בין החיים למוות, משיבה מלחמה לאמצעי התקשורת שהשתמשו באסונה כדי לקדם את מכירותיהם 

כאן זה מתחיל
כשם שכל מה שחשבת על גבוּרה נזרק לפח כבר ביום הראשון בבקו"ם, ואתה מתחיל להבין שהצבא הוא הרבה יותר עניין של מי ישמור ובאיזה שעה, ומי יקבל מדים אמריקאיים באפסנאות, כך גם ביומך הראשון כעיתונאי. גם אם באת בתחושה של שליחות ומתוך רצון להביא את הסיפורים כהווייתם לציבור הקוראים, המאזינים והצופים, היום-יום המתיש של ה"מערכת התקשורתית" מקהה את החושים וסדרי העדיפויות מתעמעמים. כך קורה, שמערכת עיתונאית שלמה נכנסת לסחרור של רדיפה אחר תמונות אנושיות שיש בהן תוקפנות ואלימות. האדם שמאחורי התמונה, כאבו, סבלו והשפלתו נעשים סחורה הנמכרת לכל המרבה במחיר.

לא כל יום קורבנות של פיגוע הם פוטוגניים, מרשימים ובעלי כושר ביטוי. לא כל יום יש להם כוח להשיב מלחמה למי שפגעו בהם. אך כזה הוא סיפורה של משפחת חיון מהר-גילה. גם עתה, 11 חודשים לאחר הפציעה, ולאחר שזכתה לחגוג את יום הולדתה הארבעים בכעין מסיבה של נצחון החיים על המוות, ניכר בצילה חיון, אם המשפחה, שהיא אוצרת בתוכה כאב גדול. הכאב הפיזי נגרם מחדירת שמונה כדורים לגופה בפיגוע ירי בהר-גילה באוגוסט שעבר. כאב נוסף נצרב בה בשל אופי המפגש עם אמצעי התקשורת, שסיקרו את הפיגוע. היא לא היחידה. בקצב האסונות אצלנו, רבים מאלו שהתקשורת מסקרת את סיפורם מוצאים עצמם נפגעים שנית בגלל אופי הסיקור עצמו; לעתים באופן בלתי הפיך. לרוב הם אינם יודעים את מה שכל דוגמן ושחקן מגלה בשלב מסוים בקריירה שלו: אור הזרקורים יכול גם לגרום לכוויות.

צילה מנהלת חברה המפיקה אירועי תרבות ברחבי הארץ, והמפגש איתה מבהיר היטב מדוע עיתונאים ומפיקים של תוכניות טלוויזיה רדפו אחריה ואחר משפחתה. קורבנות הפיגוע הזה הם ההתגלמות של המשפחה הישראלית שכולנו היינו רוצים להיות: מצפוניים, מעורבים וחוזרים שזופים מסיני.

צילה: "בתחילת אוגוסט שעבר חזרנו מטיול בסיני. ב-21.30 בערב נפתחה עלינו אש ממארב מחבלים בכביש העולה להר-גילה. האש נורתה מטווח קצר, ואני נפגעתי משמונה כדורים, ארבעה בבטן והשאר בידיים וברגליים. בתי חמוטל בת ה-9 נפצעה פציעה בינונית. חיים, בן-זוגי, ושני ילדיי, הדס בת ה-14 ואמיתי בן ה-11, לא נפצעו כלל. חיים המשיך בנסיעה של עוד כשלושה קילומטרים עד לשער היישוב, ומשם פינו אותנו באמבולנס להדסה עין-כרם.
"כל המערכות שבתוך הבטן שלי לא תפקדו ואיבדתי המון דם, הפציעה שלי הוגדרה כאנושה וכל שנייה היתה קריטית. הרופא שהיה באמבולנס נתן הנחיות לחדר הניתוח כבר בנסיעה. כשהאמבולנס הגיע לפתחו של חדר הטראומה בהדסה, כבר חיכו לנו עשרות צלמים ועיתונאים. הפיגוע שלי היה הפיגוע שהפסיק את ההודנה, ולכן זכה לתשומת-לב מיוחדת.

 
צלקת לא נראית

"אני זוכרת את הצעקות של הצלמים מעל הראש שלי ואת הצעקות של חיים בעלי ושל רופא האמבולנס, שנאבקו בהם כדי לפלס את הדרך לאלונקה שלי. הם היו צריכים ללכת מכות עם צלמים כדי להכניס אותי לחדר הניתוחים. אני שכבתי שם וכל שנייה היתה קריטית והיו שם אנשים שלא היה אכפת להם בכלל אם אחיה או אמות, יותר חשוב היה להם להשיג את התמונה".

התמונה המבוקשת לא הצליחה להרוג את צילה, אבל הותירה בה צלקת נוספת, לא-נראית. "הכניסו אותי לניתוח שמראש סיכוייו להצליח היו קטנים, ובמקביל הכניסו גם את חמוטל בתי לניתוח". במשך 23 ימים היתה צילה תחת הרדמה. בשבועיים הראשונים עוד היה חשש כבד לחייה.

 
ב-21.30 הם הותקפו, וב-22.00 כבר היו בהדסה. ב-22.00 גם התפרסמה ידיעה ראשונה באינטרנט: "נפתחה אש ממארב אל עבר מכונית של משפחה מהר-גילה שחזרה מטיול בסיני. אישה בת 39 נפצעה אנושות". אנשים עשו אחד ועוד אחד, ופשוט באו. כשחיים, בעלה של צילה, יצא מהניתוח של הבת חיכו לו בחוץ מאתיים איש. כל זאת, אף לפני שפורסמו שמות הנפגעים. אחרי שהשכיב את חמוטל לישון במחלקה, הרופאים קראו לו לשיחה והודיעו לו שהסיכוי של צילה להישאר בחיים הוא חמישים אחוז. ב-3.00 לפנות בוקר חיים שלח הביתה את כל המכרים וקרובי המשפחה. זמן רב אחר-כך, כשניסו לשחזר את מהלך האירועים, צילה שאלה אותו: "ומה עשית אז?". חיים (שהיה זה שנהג כל הלילה מסיני לירושלים) ענה: "הלכתי לישון". "איך הלכת לישון?", היא התפלאה. "ידעתי שאני חייב לישון בגלל מה שעוד מצפה לי, וגם הייתי הרוג".

ב–5.30 בבוקר העירה אחות את חיים, שישן על כורסה במחלקה. היא אמרה לו שמחפשים אותו מהתוכנית של רפי רשף. ב-6.00 החל מה שמכונה בפי צילה ה"מתקפה התקשורתית" על חיים, מתקפה שארכה שלושה ימים. התקשרו אליו מעשרות תוכניות רדיו וטלוויזיה, ומכל העיתונים. לכולם הוא סירב, אבל לא כולם קיבלו את סירובו. "כתבת וצלם מערוץ-10 הגיעו לבית-החולים ואמרו: 'כמה שחמוטל יפה ושזופה עם הצמה, עם החוטים והחרוזים שהבדואיות עשו לה בסיני, וזה מצטלם נורא טוב'. 'אתה לא רוצה לשתף את כולם?', שאלו את חיים. 'נורא כדאי, זה עושה משהו שיראו אותה'".

עוול

צילה: "בשש וחצי בבוקר התייצבו כתבים מול הדס ואמיתי, בפתח ביתנו בהר-גילה". חיים אסר על הילדים להתראיין, אבל העיתונאים לא הרפו. הם המשיכו להתקשר לפלאפונים שלהם, לשלוח להם הודעות אס. אם. אס ולנסות לפנות אליהם באמצעות חברים". כשהגיע הביתה העיתון "מעריב", ראו הילדים את אמא שלהם מתנוססת על תמונת השער. צילה נראתה בגודל של חצי-עמוד, שוכבת על האלונקה של האמבולנס בעודה נישאת לחדר הטראומה, עירומה ומדממת. בנסיעה בחזרה מסיני לבשה צילה גופייה ומכנסיים קצרים. החובשים באמבולנס גזרו את בגדיה כדי לנסות לעצור את הדימום וזה האימג' שניבט אל קוראי העיתון, אל העוברים ושבים ברחוב מדוכני העיתונים. הדס בת ה-14, שערב קודם לכן ראתה את אמהּ חוטפת שמונה כדורים, חייגה למערכת של "מעריב" וביקשה לדבר עם אמנון דנקנר, העורך הראשי.
צילה: "שאלו אותה, מי מבקשת, והיא אמרה, הדס חיון מהפיגוע בהר-גילה. תוך שניות דנקנר היה על הקו. הדס אמרה לו: 'איך אתה מעז לפרסם תמונה כזו של אמא שלי? אתה בכלל יודע מי זו אמא שלי? אתה ביקשת רשות? אמא שלי לא רוצה שיצלמו אותה כך'. בתשובה ענה אמנון דנקנר, עורך 'מעריב', להדס חיון בת ה-14, שהיא לא מבינה מה זה תקשורת. הדס אמרה לו שהיא רוצה שהוא יתנצל. 'תגידי לי איפה אמא שלך שוכבת ואני אשלח לה פרחים', ענה. ואז הוא שאל אותה אם היא מוכנה שהוא יפרסם את השיחה ביניהם. היא טרקה לו את הטלפון". את תגובתו של אמנון דנקנר על השיחה הזאת לא ניתן היה להשיג עד לירידת הגיליון לדפוס.

בכניסה לחדר במחלקה לטיפול נמרץ, שבו שכבה צילה, תלה חיים שלט המתיר כניסה לחמישה אנשים בלבד, הוא ובני משפחתו הקרובים. אפילו הילדים לא הורשו לראות אותה במצב הזה. צילה: "הוא ידע שלא הייתי רוצה שיראו אותי ככה, בטח שלא כל עם ישראל".
בני משפחת חיון ביקשו להשקיע את מרב האנרגיות שלהם בשיקום ובהחלמה ולא בדברים אחרים, ולכן דחו את המגע עם התקשורת. כמו כולנו, הם יודעים איך זה עובד ושותפים להרגשה של רבים שהפיגועים הופכים בתקשורת למעין אירועי בידורי: יושבים מול הטלוויזיה, אוכלים עוגיות, מביטים בכוכב התורן של הפיגוע האחרון ואומרים אוי וויי. הם לא רצו להיות חלק מזה. הם חשו רדופים גם מפני שעובדים סוציאליים, בית-החולים, יועצת מבית-הספר, יועצת מהמועצה המקומית, יועצת מהמועצה האזורית – כל אלה לא הרפו מהם. כשקורה אסון כל אחד רוצה, או חש חובה, ליטול חלק בסיפור. בשעה הקשה הזאת היה ברור לבני משפחת חיון, שהם לא ייתנו לאנשים שאינם יודעים מי הם ואינם יודעים דבר על המשפחה שלהם, לדבר עם הילדים שלהם.

כשמקשיבים לצילה מספרת את סיפורה, עדיין המומה מן העוול שנעשה לה, אי אפשר שלא לשאול את עצמך מה קורה למשפחות פחות מאוחדות, לבני משפחה שאינם כה תקיפים. מה יעלה בגורלו של אדם פחות מפוכח,שברגע אחד מוצא את עצמו או את בן משפחתו פגוע או שכול, וברגע הבא מטלפנים אליו ואומרים לו: "רוצים לראיין אותך; אבל אנחנו דורשים בלעדיות". ברגע של משבר עלול אותו אדם לטעות ולראות בעניין שמגלים בו לפתע העיתונאים, התחקירנים והצלמים עטיפה של חום משפחתי שעשוי להביא עידוד, ואף נוחם. אבל העיתון של אתמול עוטפים בו היום את הדגים, וכל אלו שלמראית-עין ניחמו את האדם בצערו נמוגו כדי לרדוף אחר הסיפור הבא בתור. הפגוע, שנשאר במקרים רבים מרומה ונטוש, צריך להחלים גם מן האשליה שהתפוגגה.

תקשורת לא-בריאה

צילה מספרת כי אחד מרופאיה, שהתפעל מהחלמתה המהירה, נתן לה להבין שבקרב המטפלים בנפגעי הטרור רווחת העמדה, כי החשיפה לתקשורת סנסציונית אינה מיטיבה עם תהליך ההתאוששות של החולים. הרופא, אגב, סירב להתראיין.

הרופאים הגדירו את הישארותה בחיים ואת תהליך ההחלמה המהיר שלה כנס רפואי. אחרי 23 ימים העירו את צילה. רק כעבור חמישה ימים קשים הצליח הגוף שהותקף להיגמל מהמורפיום; עברו ארבעה שבועות עד שחזר אליה קולה. כעבור שמונה שבועות שוחררה צילה מבית-החולים. חיים עדכן את צילה בכל מה שקרה להם מאז הפיגוע, בימים שהיתה תחת הרדמה. הוא ניסה להמעיט בתיאור הטלטלה הרגשית שחוו הוא והילדים בעקבות המגע עם התקשורת. לפני שחזרה הביתה, זרק את כל העיתונים.
צילה: "אבל בתי הדס שמרה את שער 'מעריב', והראתה לי את התמונה שפורסמה למחרת הפיגוע". כשצילה מספרת את שנודע לה לאחר ההתאוששות, היא חומקת תחילה אל העקרוני והכללי: "אף אחד לא מפרסם תמונה של שר הביטחון מחטט באף, אבל מי שנפצע בפיגוע מופקע מזכויותיו האלמנטריות. כמה פעמים אנחנו צריכים לראות צילומים של זוועות? ולמה? כי זה מוכר מצוין. איזו מין סיבה זאת?". ובכך בכל זאת ניכרת פגיעותה: "הרגשתי זוועה, זו היתה חדירה גסה לפרטיותי. פלג גופי העירום והמדמם הוא לא נכס שאני מוכנה לסחור בו ואין להם זכות לפרסם את זה. זה בפירוש התעללות. הצילום ב'מעריב' הוא אלימות. התנסיתי בהרבה אלימות מאוד כואבת, וזו היתה עוד אלימות שנכפתה עלי וגם איתה היינו צריכים להתמודד – אני, ילדיי ובעלי".

אומר נחי אלון, פסיכולוג קליני: "התקשורת היא כלי שמקבע דימויים. היא תופסת את האנשים ברגע הקשה ביותר ומציגה תמונה חד-ממדית. והרי הקורבן הוא אף פעם לא רק קורבן, כשם שהגיבור הוא אף פעם לא רק גיבור. אחד המרכיבים המרכזיים בשיקום מוצלח הוא המעבר מקורבן לניצול. כאשר אני 'קורבן', הרגשות השולטים הם כעס, רחמים עצמיים וחוסר אונים מול מה שעשו לי; ואם אני 'ניצול', אני חי את מה שאני בכוחי עושה כדי להיחלץ. ההתמסרות לייצוג החד-ממדי של דמותך בתקשורת – 'קורבן' או 'גיבור' – מסיגה אותך אחורה. העיסוק במה שקרה לך הוא רק חצי מהסיפור, ולא הסיפור כולו".

לחיים לא היה זמן להתעסקות עם התקשורת. הוא הפקיד בידי אחיו וגיסו את הדיפת הגלים. חיים ראה את אשתו מתנדנדת בין החיים למוות, טיפל בבתו שעברה ניתוח ובשני ילדים שחוו פיגוע. את האנרגיות שלו החליט לנתב רק אליהם.
היה זה, אם כן, יצר ההישרדות הבריא של חיים שגרם לו לדחוק ככל יכולתו את רגלי התקשורת מסיפורם הפרטי. גם צילה, מיד אחרי שהתפוגגו ענני המורפיום, בחרה להיות ניצולה: "הדבר הראשון שהעסיק אותי ברגע שהייתי צלולה הוא איך אני נחלצת".
צילה מצטטת את בתה הדס, שהתריסה באוזני עורך "מעריב": "אתה בכלל יודע מי זו אמא שלי!?". ההכרה בזהותם העצמית ("מי אני" ו"מי המשפחה שלנו") הגנה על בני משפחת חיון בעמידתם מול לחציה של התקשורת, שביקשה לפרוט אותם לתמונות חלקיות המורכבות מ"צמה", "ילדה יפה", "זוועה של גוף מרוטש", "נס רפואי" וכד'.

אבל התקשורת זקוקה לגיבורים, לא פחות משהיא זקוקה לקורבנות. "סיפור טוב" הוא סיפור פשוט. דמות מורכבת מדי מבלבלת. צילה מודעת לכך, שהפיגועים הם סיפור לאומי וקורבנותיהם הם השחקנים הראשיים בדרמה של כולנו. אך השאלה, לטעמה, מזמן עברה את רף זכות הציבור לדעת ואת גבולות הטעם הטוב. "האויב שלי מנסה להפקיע את זכותי להיות אדם פרטי, וזה לא מקנה זכות גם לצד שלי לעשות זאת. לתקשורת אין גבולות והיא מעלה כל הזמן את סף הזעזוע, ואנחנו צריכים כל הזמן לייקר את הסחורה. אבל אני חושבת שלציבור אין שום זכות לראות אותי מרוטשת, ולעיתון אין שום מחויבות להציג אותי כך. להפך, ככל שמלעיטים את הציבור ביותר חלקי גופות, הוא נעשה יותר אדיש לסבל".
על יצר המציצנות, אשר עוזר לעיתון שעל עמוד השער שלו התנוססה תמונתה להימכר, היא למדה כבר לפני שנים. כשהיתה בת 19 נפצע אחיה במלחמת לבנון. "הוא היה מלא כוויות וזה נראה רע מאוד, ואני זוכרת, כשהייתי עולה איתו במעלית בבית-החולים רמב"ם, אנשים היו לוחצים על הכפתור כדי שהדלתות ייפתחו שנית, כדי להתבונן בו. נגד זה אין מה לעשות אבל התקשורת, מתוך תאוות הבצע, כדי להגדיל את התפוצה, עושה בכך שימוש. העורך לא שואל את עצמו, מהי אחריותו החברתית או מהי אחריותו כלפי צילה חיון. הוא פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר ואל המשיכה לזוועתי.

"אני לא רוצה להיות האישה מהפיגוע, אני רוצה להיות צילה מאוטו-סֵפר או צילה משבוע הספר (פרויקטים שצילה מפיקה). אני כבר רגילה לתגובות כשאני נכנסת לחדר, ללחשושים: 'ההיא מהפיגוע בהר גילה'. אני מקווה שאפשר יהיה להגיד עלי עוד דברים".

ערב שבוע הספר ניסתה לעניין בפרויקט שלה כמה עיתונאים, שסירבו להיענות. יהיו מניעיהם ענייניים ככל שיהיו, צילה נשארה עם התחושה המתסכלת עד דמעות שהחיים שלך הם לא-כלום; לעומת זאת, החורבן שלך מעניין.

הכתב שמתפרץ לחדר הטראומה בלי רשות לא מתחשב ברגשות הפצועים, והעיתונאי שמפגיז בהודעות אס. אם. אס ילד בן 12 שלא יודע אם תהיה לו אמא, בוודאי לא מתחשב, וגם התחקירן שמתקשר בחמש וחצי בבוקר לבן משפחה המום לא משקיע בכך מחשבה. העורך, שבוחר איזו תמונה לפרסם, לא כולל את תגובתו העתידית של המצולם חסר האונים במערכת שיקוליו. אז על מה הם כן חושבים? מעסיקים אותם כנראה מראה עמוד השער של מחר, העמידה בתחרות, ריצוי הבוסים, עול הפרנסה הפרטי שלהם וכיוצא באלה. כל אלה מטשטשים את הדילמה ועוקרים מתוך השאלה את ליבתה המוסרית: האם לעכב את האמבולנס למען תמונת שער? לכאורה, התשובה קלה, אבל כמעט בכל יום שבו אנו פותחים עיתון או טלוויזיה, אנו עדים לכך שמישהו הכריע אחרת.

הופקרתי פצועה בשטח

שרהל'ה ניסן, קיבוצניקית מאלונים, שעבדה במשך עשרות שנים במטבח הקיבוץ, ובישלה את ארוחותיהם של 600 – 700 חברים התעוררה בבעתה אל הבוקר שבו הסולידריות הקיבוצית מתה. בפעם הראשונה בחייה – בגיל 50, ללא הכשרה מקצועית, בתקופה שבה המיתון במשק הולך ומעמיק – פנתה לחפש עבודה מחוץ לביתה. רוני אבולעפיה על העוני שלאחר האידאולוגיה

 

עם העלייה בכביש המוביל לקיבוץ אלונים נפרש לפניך נוף העמק. רכס הכרמל נדמה כצל ענקי מעל הירוק החורפי. קצת יותר קרוב צומת אלונים, ובצומת קניון – הענף המשגשג של קיבוצי הארץ. זוהי ארצי ושדותיה, זהו עמק יזרעאל.
ייתכן שהנוסע המתמיד בכביש הזה הבחין באישה ג'ינג'ית מתולתלת, הצועדת בספורטיביות נחושה במורד או במעלה הדרך. היא הולכת גם בוואדי, לאבוקדו, לטבעון הסמוכה. פעם אפילו הרחיקה ברגל עד יוקנעם. זה הדבר היחיד שמחזיק את שרה'לה ניסן שפויה, הצעדות האלה.

שרהל'ה נולדה בקיבוץ אלונים בשנת 1948, קצת אחרי מלחמת השחרור. הוריה הקימו את הקיבוץ עשר שנים קודם לכן. "גם בשנים ההן היה מחסור, בלילות הגשם דלף דרך יריעות האוהל ולפעמים הרוח אפילו היתה מעיפה אותו לגמרי. הייתי קם ונכנס לאוהל של מישהו אחר ומיד ממשיך לישון", נזכר בחיוך אביה, שלמה אופנהיים בן ה-87. "לא היה ייאוש אז, או דיכאון. היום יש".

בקיבוץ אלונים יש ענף לול מפותח, מפעל לציפוי מתכות ופלחה; בבעלותו גם האדמה שעליה נבנה הקניון. גם בתי הילדים היו לאחרונה לענף מכניס, ולומדים בהם ילדים מיישובי הסביבה. תהליך ההפרטה החל, אך עוד לא הונהגה שיטת שכר מדורג והחברים העובדים בקיבוץ מקבלים כולם את אותו השכר ומשלמים מתקציבם החודשי עבור חשמל, דלק, אוכל הנקנה בכלבו, טלפון ובילויים. סיפורה של שרה'לה ניסן אינו מייצג כלל את מצב החברים בקיבוץ אלונים. זהו מקרה של אדם שנקלע למצוקה בקיבוץ. קיבוץ, שעדיין נשאר בעיניי סמל לשפע וגם לערבות הדדית.

כששלמה אופנהיים, אביה של שרה, עזב את משפחתו בת עשר הנפשות שעלתה מפולין, בתל-אביב והלך להכשרה בקיבוץ עין-חרוד, הוא היה מסונוור ממה שראה בחדר האוכל: "ראיתי כמויות של אוכל שלא ראיתי מימיי בתל-אביב. אצלנו במשפחה לפעמים לא היה לחם, ושם יש גם מרק וגם דייסה, ואפשר לקחת כמה שאתה רוצה". בקיבוץ פגש אופנהיים לראשונה אנשים כמו ציזלינג, טבנקין ולביא, מהוגיה של התנועה הקיבוצית, שהיו דנים תוך כדי עבודה בפרדס בנושאים אשר עיצבו את פני החיים בקיבוץ למשך עשרות השנים הבאות. השיחות ששמע בפרדס על מקומו של הפרט בחברה ועל מחויבותה של החברה לפרטים החיים בה, יש להן נגיעה לביתו כאן ועכשיו, שישים שנה מאוחר יותר.
"כשהייתי חניכה בשומר-הצעיר אמרו לנו, או לפחות כך הבנו, שמארקס ואנגלס המציאו את השיטה הסוציאליסטית למען החלשים בחברה. החזקים מסתדרים ממילא אבל החלשים, להם צריך לדאוג במיוחד כי גם להם מגיעים חיים טובים". שרה'לה ניסן, בת הקיבוץ הג'ינג'ית, היא אותו חלש שהחברה אמורה לדאוג לו, אבל היא מרגישה שהופקרה פצועה בשטח.

אובדן הערבות ההדית

אפשר לומר שלא רק בקיבוץ, אלא גם בחברה הישראלית כולה אבד חלק ניכר מן הערבות ההדדית; אך האחריות ההדדית ורשת הביטחון היו יותר משמעותיות בחברה קטנה ואינטימית כמו קיבוץ, ולכן השבר יותר גדול. או במילים אחרות, הפקיד בביטוח הלאומי, שר האוצר וכל אדם אחר שנתפש בעיניך כמי שעושה לך עוול לא גדל איתך בבית-הילדים, לא היה חבר של אחותך ולא התחמק איתך ממשמרת בוקר ברפת. לפעמים אתה מרגיש כאילו הקיבוץ הוא מעין משפחה, או שמא טעית, והקיבוץ הוא אוסף של פרטים קשה עורף, נוקם ונוטר.

בכניסה לקיבוץ אלונים עומדים עדיין הבתים הישנים, מבני אבן קטנים ויפים עם גגות רעפים, שנבנו כשעברו המייסדים ליישוב של קבע. לאורך שבילי הקיבוץ, בין הסלעים, צומחות המון רקפות.
בפעם הראשונה והאחרונה שבה עזבה שרה'לה ניסן את המקום הזה לתקופה ארוכה, היא היתה בת 18. היא התגייסה לחיל-הקשר. במהלך מלחמת ששת-הימים פונו הבנות לבסיס-האם ולאחר המלחמה יחידתם עלתה לקונייטרה. שרה'לה אפילו קיבלה את האות של מלחמת ששת-הימים, שהיא שומרת אותו עד היום. אחרי הצבא יצאה, כפי שהיה מקובל אז, לשנת שירות בקיבוץ צעיר. אחרי שנתיים בקיבוץ נווה-אור חזרה לאלונים. אז גם היה ברור שמתחתנים וחוזרים לקיבוץ. מי שלא התחתנה עם חבר ילדות מצאה חתן מקיבוץ אחר: "אף אחד לא חשב לעבור העירה ואני בטח שלא, הייתי טיפוס פחדני, עד היום אני כזאת".

שרה'לה מצאה את עצמה בתפקיד של טבחית: "אוכל זה משהו שמתחלק לי בקלות, זה משהו שאלוהים נתן לי. הוא לא נתן לי הרבה דברים אחרים, אבל את זה כן". בישול יומיומי ל-600–700 חברים זו עבודה קשה ותובענית, ונוסף לזה גם בישול לחגים ולחתונות ולאירועים. במהלך השנים עבדה גם במכבסה ובמפעל, גם אלה עבודות פיזיות קשות.
הדרך אל העוני רצופה תחנות
על מהלך חייה בקיבוץ מספרת שרה'לה בטון אחיד. דיבורה מהיר וללא הפסקות, גם כשהיא מספרת איך לפני חודשים אחדים הורידו לה את התקציב החודשי ל-900 ₪, שמהם היא צריכה לכלכל את שני בניה הצעירים, האחד חולה והשני מסובך בצרות. באותה נעימת דיבור היא ממשיכה לספר על עבודתה כמטפלת וכמנקה ברמת-ישי הסמוכה, או על הכעס שלה: "אני צריכה לראות בשבילי הקיבוץ כל יום אנשים שאני כועסת עליהם או מאוכזבת מהם. ואלה לא סתם אנשים, חלקם איתי מבית-התינוקות, דרך הלינה המשותפת ועד היום".

נדמה שהדרך אל העוני רצופה תחנות. כל תחנה היא מעין גבול, סף מסוים שמתחתיו חור שחור. אם אני אגיע לשם, אנחנו אומרים לעצמנו, יִכְלוּ כל הקִצים. ואז זה מגיע והקִצים אינם כלים, להפך, כולם מסביב ממשיכים פחות או יותר כרגיל והאדם נשאר לבדו ולא נותר לו אלא להתאים את עצמו למצב החדש.
אצל שרה'לה ניסן הכול התחיל כשהתחילו הבעיות עם בנה הצעיר, שהוא כיום בן 21: "קשה לו לשבת ולהתרכז, ותמיד היו לו בעיות קשות בבית-הספר. אני הרגשתי שלא מספיק רצו לעזור לו כאן, הוא היה זקוק לתמיכה מיוחדת ולטיפול פסיכולוגי ותמיד רק דיברו בקיבוץ על כך, כמה כסף זה עולה". גם מה שנתנו לו היה מעט מדי ומאוחר מדי. את הבעיה שלו אולי עוד ניתן היה לפתור אבל את התדמית שנוצרה לו בקיבוץ, כאילו הוא אחד שמקלקל וגונב, לא היתה עוד אפשרות לתקן: "היה לו שם רע והתרגלו לזה שתמיד זה הוא. אהבו לשנוא אותו. אף אחד כבר לא טרח לבדוק ולברר".
האחראי על הביטחון, דווקא בן כיתתה של שרה'לה, היה אכזרי במיוחד. הוא ומרכז הקהילה רדפו את בנה עד חורמה. היא לא מכחישה שבנה עשה צרות, אבל הקיבוץ יכול היה לטפל בזה בדרכים אחרות. "בסך-הכול", היא אומרת, "הוא אחד מהם. במשך תקופה של כמה שנים הם דחקו אותו לפינה, כך או כך הוא נחשב לגנב ועבריין. אילו היינו משפחה חזקה, היינו יכולים לתבוע אותם על האשמה בלי הוכחות, על הוצאת דיבה. זה דבר שאפשר לעשות רק למשפחה חלשה שלא יכולה להתנגד. אני לא יודעת להעמיד אותם במקום, וגם הבעל שלי, שהוא טיפוס חלש שבורח מבעיות ונכנס לדכאונות; הוא לא הסתדר פה". אף אחד מבני-הזוג לא עמד בלחץ, ולאחר ריבים והאשמות הדדיות הם החליטו שעדיף להיפרד.

בתקופה ההיא שרה'לה עוד עבדה במפעל לפרזולים של הקיבוץ. המפעל נקלע לקשיים והקיבוץ הכניס שותף מבחוץ. "המפעל החל לקנות מוצרים בזול מהמזרח הרחוק ופיטרו פועלים שכירים, אבל לא האמנו שהפיטורים ייגעו בנו, כי אנחנו מהקיבוץ". היא נשמעת מזלזלת כיום במה שהיה אז אמיתות חקוקות בסלע. אבל הפיטורים הגיעו גם לשרה'לה, והקיבוץ שלח אותה לחפש עבודה בחוץ. כך יצאה בפעם הראשונה בחייה – בגיל 50, ללא הכשרה מקצועית, אפילו ללא רשיון נהיגה, בתקופה שבה המיתון במשק הולך ומעמיק – לחפש עבודה מחוץ לביתה.

בסוף החורף היא בדרך-כלל צועדת בוואדי שבין טבעון לקיבוץ אלונים, הלוך בעלייה וחזור בירידה. על שביל עפר בתוך חורשה של עצי אלון העומדים עתה בפריחתם, בין חרדלים ונוריות, שרה'לה שומרת על כושר.

תהליך ההידרדרות

מאז היא עובדת בעבודות מזדמנות בחוץ, ולפעמים לא עובדת כלל: "רק בשנה האחרונה, כשנגמרו לי כל ימי החופשה שצברתי, לקחו לי את התקציב החודשי ואני בעצם מתקיימת בזכות אבא שלי". אוכל יש לה, אבל לעזור לבנה, שבינתיים הסתבך בפלילים, אינה יכולה.
יש הרבה בדידות בתהליך ההידרדרות הזה. עוני הוא לא נושא שנעים לדבר עליו עם רוב האנשים, והוא מפריע גם לאדם עצמו וגם לאנשים בסביבתו, הצופים בו מן הצד. זה תהליך שהופך את האנשים לבודדים ומפורר את החברה. וכך, בעצם, המימסד יכול להמשיך לעשות את מה שהוא עושה, או את מה שאינו עושה. וכך האנשים מסביב יכולים להמשיך לקבור את הראש בחול ולהאמין שלהם זה לא יקרה, והדיון מתמקד באשמתו של האדם במצבו ולא באחריותה של החברה לכך.
"כשהיתה לי עבודה הסתדרתי, הרגשתי שמתייחסים אלי איכשהו. עכשיו אני מרגישה שכיוון שאני לא עובדת, לא רוצים לעזור לי. הם מאשימים אותי שאני לא עובדת כי אני לא רוצה. העמדה הזאת נוחה להם, כי היא מסירה מהם את האחריות. זאת חוצפה, הם מחויבים למצוא לי עבודה.
"שולחים אותי להיות פועלת ניקיון, כל האינטליגנטים שלמדו כשאני קרעתי את התחת למען הכלל, לא מדגדג להם. אחרי 54 שנה אני מרגישה שהפקירו אותי פצועה בשטח. בזמן שבו אני עבדתי קשה במכבסה, במטבח, במפעל בעבודות מלוכלכות, הם למדו והיום הם יושבים חזק ומבוססים, ומביטים עלי מלמעלה. אני ואחרים מימנו להם את הלימודים, הם צריכים להגיד לי תודה".

מול הדירה הצנועה של שרה'לה ממוקמת דירתה של אחותה הצעירה. במרחק של חמש דקות הליכה במורד הגבעה גרה אחותה המבוגרת. שלושתן נולדו בקיבוץ וגידלו בו משפחות. ובכל זאת, המזכירות סירבה להחזיק את בנה של שרה'לה במעצר-בית בתוך הקיבוץ. אביה, שלמה אופנהיים, ניהל מאבק עיקש כדי שיאפשרו לו לקחת אליו את הנכד הבעייתי, ולנסות לעזור לו. בהצבעה סוערת הכריעו חברי הקיבוץ נגד עמדת המזכירות והוא הושאר, לבסוף, בקיבוץ.

כששלמה אופנהיים יסד את הקיבוץ, האוהלים של כולם דלפו בגשם והתעופפו ברוח. גם עתה נשקף מבתי החברים הקטנים אותו הנוף עוצר הנשימה, אך הפערים ניכרים, ואפשר לזהות את בתיהם של אלה שמזלם שפר עליהם ויכלו להרחיב קצת את דירתם.
כשאני חושבת על בת קיבוץ שנאלצת לצאת לעבוד בניקיון אצל האנשים בעיר, אני רואה לפני את תמונתה של סקרלט או'הרה, בת הדרום הגאה מן הסרט "חלף עם הרוח", שנאלצה לתפור לעצמה שמלה מווילון כדי להציל את שארית כבודה ואת עתידה. אך שרה'לה מפתיעה אותי: "זו הפעם הראשונה בחיים שהכירו לי תודה על עבודה שעשיתי. המעסיקים שלי היו כל-כך חמים כלפי, היו נותנים לי מתנות לחג. בכל השנים שעבדתי בקיבוץ לא הרגשתי חמימות והערכה כאלה, אף אחד לא אמר לי תודה, הכול היה מובן מאליו. כאן המצב שלי לא נוגע לאף אחד, אנשים ישנים טוב בלילה. בעיר יש עמותות, בתי-תמחוי, אנשים מתארגנים ואוספים דברים. פה יש אדישות".

לפני כמה חודשים התגייסו בני משפחתה המורחבת של שרה'לה ואספו כסף, כדי לתמוך בה. אביה, שבשנות השלושים עזב בשמחה רבה את משפחתו בתל-אביב לטובת החיים האלטרנטיביים בקיבוץ, נוכח לדעת אחרי שבעים שנה שקשרי דם חזקים מהערבות ההדדית, אשר היתה אמורה להיות מנדבכי החיים הקיבוציים.

שרה'לה עדיין מאמינה, שהחברה הקיבוצית היא חברה שיש לה מחויבות כלפי חבריה. היא לא מאמינה שתגיע עד פת לחם, היא חושבת שלא יניחו לה. עם זאת, לפני חמש שנים, ואפילו לפני שנה, לא האמינה שתיקלע למצב שבו היא תצטרך לכלכל משפחה מתקציב של 900 ₪ בחודש. אפילו לפני חצי שנה עוד האמינה שיימצא פתרון. זה טיבה של ההידרדרות אל העוני, הלא-ייאמן קורה שוב ושוב. בינתיים היא מתמודדת מיום ליום. היא דווקא נרדמת בלילה. את האנרגיות המיותרות, הדאגה והתסכולים, היא מוציאה בצעידה.
"עכשיו יש לי יותר מחשבות על עזיבה. אני לא יכולה להיות פה. אני כועסת עליהם על מה שעשו בעבר לבני. אותם אנשים הם עדיין היום המימסד. אותם אנשים שעשו רע עושים רע היום, הם ממשיכים ללוות אותי בדרך למטה. אילו כל זה היה שייך לעבר לא היתה לי בעיה לקום על הרגליים, אבל כיוון שאני עדיין תלויה בהם, זה פותח את הפצע כל פעם מחדש.
"לפעמים אני חולמת על בית קטן וחמוד באחד היישובים פה בסביבה. הייתי רוצה לבשל בבית ולמכור את האוכל, או להיות מבשלת אצל משפחה. לא לראות יותר אף אחד מהאנשים פה. להכיר אנשים שיאהבו אותי. אני יודעת שיש אנשים שיוכלו לאהוב אותי ולהעריך אותי".

מכתב לרמטכ"ל

לאחרונה שמתי לב שכל פעם שמופיעה בדיווחי החדשות ידיעה על הרג פלשתינים בידי צה"ל אני מוצאת את עצמי מפקפקת בפרטיה. ההרוג היה פעיל ג'יהאד איסלאמי? אולי. צה"ל פתח באש לעבר מפגינים שסיכנו את החיילים? אולי. במהלך מעצר מבוקש נהרגו שלושה פלשתינים? אולי. אולי למחרת יסתבר שאחד מהם היה בן 10? אולי. מי באמת עוקב?
אני לא יכולה לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה החלה להתגנב ללבי תחושת אי נחת ביחס להנחה שפעולות צה"ל הן הרע ההכרחי בלבד ושאני מקבלת דיווח אמין על אודותיהם. זה היה כנראה תהליך ארוך. פעולת חיל אויר בנוסיראת שבה האלוף חלוץ, מפקד חיל האויר הסביר שכאשר הטיל נורה לא היו עוברי אורח במקום אך באורח פלא מספר שניות לאחר מכן כשהטיל הגיע ליעדו כבר התקהלו שם כעשרים איש, לבטח היתה נקודת ציון משמעותית על הגרף המתדרדר לאיטו.
.
ואז בא הירי ביום שישי האחרון אל עבר גיל נעמתי, המפגין האנרכיסטי נגד גדר ההפרדה.
אקטיביסטים ברחבי העולם, ולא משנה מה המטרה שלשמה הם נאבקים, יודעים שלפעילות תמיד צריך לקחת מצלמת וידאו. מצלמת הוידאו מגנה עליהם, היא משמשת ראיה כנגד כל מי שינסה לפגוע בהם באורח בלתי חוקי. גם הפעילים נגד הגדר לקחו מצלמה וכך ראיתי איך הם מטפסים על הגדר, חייל שעומד מולם נשכב על הארץ למרגלות הג'יפ שלו ויורה לעברם.
יש לשער שאם היו פלשטינאים היה נגמר הדיווח על המקרה בכך שצה"ל פצע קשה מפגין פלשתינאי שאיים על חיי החיילים. הרי הפלשתינאים, זוהי הנחה מובנית – הם נגדנו. וגם פעילי שלום זרים, אנטישמים ימח שמם, גם בהם הפגיעה כנראה מוצדקת. אבל פעיל שלום ישראלי? אחד כזה שבידו הוכחה כל כך ברורה שלא איים על חייו של איש (אלא אם כן רב כלשהו יפסוק דין מוסר על מי שמשחית חוט תייל)? ועוד אייטם שערוצי החדשות שלנו לא יתעלמו ממנו בנימוס כדרכם אלא להפך, יהפכו אותו לחגיגה?
כל אלה הופכים את החשד הקל, את התחושה העמומה, למשבר אמון מגובש.

שהרי הירי לעבר גיל נעמתי התאפשר רק בגלל שחיילינו אינם מתבקשים לתת דין וחשבון כשהם פוגעים בפלשתינים באופן בלתי מוצדק ובלתי חוקי, ולכן לא חושבים פעמיים לפני שהם פוגעים בישראלי. 'לא ידעתי שהם ישראלים' יאמר החייל ויאמר המ"מ ויאמר המ"פ ומפקד הגזרה ומפקד החטיבה ויכשירו בכך בעיני עצמם את מעשיהם הבלתי חוקיים לאורך השנים.
צה"ל שותק ואנחנו שותקים כשמדובר בירי אל אזרחים פלשתינים, שתקנו גם כשדובר בערביי ישראל המפגינים – אם ירו עליהם סימן שהם עשו משהו לא בסדר – אמרנו לעצמנו. עכשיו זה מגיע אלינו ואם למישהו בעיו"ש יש ספק שזה יגיע אליו כדאי שיתעורר מהר. הרי זוהי הטרגדיה הישראלית כולה, חרבנו היא חרב מתהפכת ואנו צועדים במדרון חלקלק. הירי לעברו של גיל נעמתי מעמיד בסימן שאלה כל ירי של צה"ל על אזרחים. ובנקודה מדודרדת זו של יחסינו, חובת ההוכחה היא על הצבא.
וכך, כמו שמביטים בתמונה מטושטשת שבאחת הופכת חדה, מקרה גיל נעמתי הבהיר לי שאכן אני איני מאמינה יותר בכך שאני יודעת מה צה"ל עושה. וגרוע מזה, אני איני בטוחה יותר שאת כל מה שצה"ל עושה מנחה קוד ברור של מצפון ומוסר.
.
קשה לי לכתוב את הדברים האלו אולי משום שפעם הרגשתי אחרת. אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה שבתוך הכאוס הזה גם אני יכולתי להיות קורבן של ירי כזה אם אתקרב לגדר או למחסום או סתם אעמוד על אחת מזכויותי בחברה דמוקרטית. נדמה לי, מעברי המפואר כקלדנית בצה"ל שפעם הדברים היו שונים. או שמא?
תסלח לי על כך שאיני טורחת לצרף למכתבי עוד שבע או שלוש עשרה או שלושים ואחת קלדניות במיל' כנהוג. צה"ל יכול כנראה להמשיך לבצע את המשימות האלו בלעדינו. או שמא?

גדר ההפרדה שלי

לצורך עבודתי נסעתי לזבובה. זבובה נמצאת על הגבעה האחרונה של צפון השומרון ולמרגלותיה נפרש עמק יזרעאל. זהו כפר פלסטיני קטן מדרום מזרח לקו הירוק. מרחק יריקה מקיבוץ גבעת עוז, שתיים מצומת מגידו ושלוש יריקות מעפולה.
גדר ההפרדה או המכשול או מרחב התפר (תלוי עם מי אתה מדבר) מקיפה את הכפר משלושה כיוונים, בגדר יש שער (על ההבדל בין שער למחסום בהזדמנות אחרת), שער סאלם. הגענו לשער סאלם הסגור, מספר דקות אחרי כן הגיע לשם ג'יפ של מג"ב. מה אתם מחפשים פה? אתם משוגעים? בזבובה יש פעילות חבלנית. מה הפעילות? ילדים זורקים אבנים על הגדר. או קיי, הייתי נחושה, אז דרך איפה אפשר לעבור? אי אפשר ענה קצין מג"ב. מה זאת אומרת, אז איך מתנחלים עוברים? מתנחלים יכולים לעבור אבל אתם לא.

נסענו למחסום טורה, קצת אחרי הישובים החינניים חיננית ושקד, בעלי הגגות האדומים. אומרים על האנשים שגרים בישובים האלה שבאו בעקבות איכות החיים. איזה מין איכות חיים זו לגור ליד גדר גבוהה שבצידה השני אנשים שנשלל מהם חופש התנועה, חופש העיסוק, הזכות להתפרנס בכבוד ומה לא? איזה סוג של אנשים אטומים יכולים לחיות עשרים מטר ממחסום שבו בדרך קבע עומדות עשרות מכוניות שבעליהם נתונים לשרירות ליבם של החיילים ולהוראות בלתי הגיונית שנוחתות מגבוה? ואיזה סוג של אנשים יכולים לחיות עשרים ק"מ ממקום כזה? חמישים ק"מ? אנשים כמונו למשל.
אנשי חיננית החינניים חיים ליד מחסום אבל לפחות לא צריכים לעבור בו.

וכאן וידוי, זהו המחסום הראשון שעברתי בו בחיי. טורי מכוניות של ערבים ישראלים ומעט ערבים מהשטחים עומדים משני צידיו ומחכים. אנחנו, הישראלים העליונים, יכולים פשוט לעבור לנתיב הנגדי ולעקוף את כל התור. זה אולי מתמצת את העניין כולו, את חוסר השויון ואת חוסר הצדק. כניראה שזה משהו שבפעם הראשונה הוא צורם אבל אח"כ, לישראלים שעוברים בהרבה מחסומים זה לא מפריע בכלל. זו נראית להם זכותם הטבעית, מנהגו של עולם שאין לערער עליו. מה שלא ניראה נורמלי יכול בקלות להפוך להיות נורמלי, האדם הוא יצור סתגלן ומחפש כל הזמן כיצד לתת לעצמו הנחות.

לא ידענו אם להתקדם או לחכות להנחיות, אחרי הכל החיילים המפוחדים יכולים להבהל ולפתוח באש. יצאתי מהמכונית, שמתי את משקפי השמש האופנתיות שלי וניגשתי ברגל לחיילים. אנחנו נוסעים להתנחלות מבוא דותן, שיקרתי. הרי אם הייתי אומרת שאני במשימה עיתונאית או סתם אזרחית שרוצה לנסוע למקום שכולם טוענים בלהט שהוא שלנו היה נהיה סקנדל. החייל קצת התפלא שאנחנו לא מחכים לליווי צבאי, הערבים בתור ליוו אותנו במבטם המתוסכל, מתנחל עם ג'יפ מנצנץ עבר את כולנו תוך נפנוף אגבי לחייל. אנחנו אדוני הארץ במחסום אבל מעבר לו – מי יודע?

קצת אחרי המחסום, בצד הדרך ישבו כמה גברים בשמש וקראו עיתונים. שם חיכינו לרכב שיקח אותנו לזבובה. ישבתי איתם ופחדתי, אולי ירו עלינו מאיזשהו רכב פלסטיני חולף? אולי רכב צה"לי חולף יעצור ויזרוק אותנו מכאן? הרבה סכנות חולפות בכביש ובמוחי.
בטלפון היה נדמה לי שזבובה קרובה למחסום אך המארחים שלנו אמרו שהנסיעה לוקחת לפחות שעה. כשבא הטנדר הרעוע לקחת אותנו הבנו למה. לא בגלל המרחק, בגלל הכביש. צה"ל חוסם דרך קבע את הדרכים בשטחים בתלוליות עפר על מנת להקשות על המעבר בהם. כל כפר פלסטיני שראינו בדרך מתחיל בתלולית עפר. מיד נוצר עוקף קטן סביב התלולית. גם את העוקף הזה מגיע צה"ל לחסום ומיד יוצרים הפלסטינים את עוקף העוקף. כך בעצם נוצר מצב שלהגיע לכפר אחד, מרחק קטן מעפולה ניתן רק דרך מחסום, דרכי עפר אינסופיות, תלוליות ומהמורות. זה ניראה כמו הדרכים המהוות אתגר לרוכבי שטח מקצועיים שנוסעים לחו"ל לטיולי ג'יפים ואופנים, אך לכאן הם לא יגיעו. בטנדר רעוע בעל קפיצים איומים הרגשתי כאילו אני במסע בהרי האנדים, עוקפי העוקפי מתפתלים בירידה מהרי צפון שומרון לכיוון העמק. זהו הכביש הראשי למספר לא קטן של כפרים והתנועה בו ערה, איטית וערה. בגשם הוא יהיה בלתי עביר.

בכניסה לזבובה ליד תלולית העפר הראשונה שחסמה אותה עומד שלט דרכים ירוק ומוכר: חץ שמאלה מורה לחיפה, חץ ימינה מורה לג'נין וישר לעפולה. שריד מימים אחרים הממחיש בצורה עוד יותר ברורה – אנחנו כל כך קרובים אבל כל כך רחוקים מהיכן שהיינו בעבר.

בתיה האחרונים של זבובה מרוחקים כחמישים מטר מהגדר, יצאנו מקו הבתים כדי לצלם אותה. בעקבותינו הלכו כעשרים ילדים מסוקרנים מהמבקרים הפתאומיים בכפרם. בשטח הפתוח לפני הגדר, כיוונתי את המצלמה וחששתי שמא חייל יטעה ויחשוב שהמיקרופון הוא כוונת של רובה, הרי מרחוק כולנו בני אדם ומשקפי השמש התל אביביות שלי לא יצילו אותי כאן. ג'יפ מג"ב המפטרל בכביש לאורך הגדר נעצר. נשמעו קריאות במגאפון בערבית שלא הבנתי. אני מתארת לעצמי שהוא צעק: לכו אחורה, חזרו לבתים. הקול שבקע מהג'יפ היא מפחיד, מאיים, אלים, לא נותן מנוח. ברחנו בחזרה לכיוון הבתים אך הצעקות במגאפון עוד הדהדו בי הרבה זמן. הטון היה טון בו צועקים על חיה במכלאה והודות לגדר המשוכללת גם ככה זה ניראה. זה היה הטון בו חיילים צועקים על פלסטינים, וזה היה הטון בו אנשים כמונו לא יתנו שידברו אליהם אף פעם. זה היה מפחיד וזה היה משפיל.

מיהרנו לצאת מזבובה לפני חושך, הדרך חזרה הייתה איומה עוד יותר. אחרי יום כזה הקפיצות והטלטולים אינם מצליחים לגרום למחשבה להתחדד. רק תחושה קשה של גועל מתפשטת בי.

זבובה רחוקה מאיתנו לא רק בגלל שקשה להגיע אליה או בגלל שאנשיה ח
יים בתנאים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין. היא רחוקה כי אנחנו רוצים להשאיר אותה רחוקה. התחושות הקשות שאיתם יצאתי (פחות בגלל מה שראיתי בזבובה עצמה ויותר בגלל הדרך אליה, המחסום והגדר) נישארו בי ואני לא מצליחה לגשר על הפער בינן לבין הנורמליות של החיי. כיצד משהו כל כך נורא מתרחש (ועוד בשמי) ואני פשוט ממשיכה בחיי הרגילים? חברי לא רוצים לשמוע על כך, למשמע סיפורי חלקם עוטים הבעה קפואה, ומקשיבים בנימוס נותנים לי להוציא את המועקה החוצה. אחד אומר שהוא ממהר לעיסוקיו. הנושא הפלסטיני, כך אני מרגישה, מזכיר לאנשים סידורים שהם שכחו לעשות – דוחות ישנים ששכבו בעומק התיק משולמים פתאום, טלפון לסבתא לשאול מה נשמע.

אנחנו מתרגלים מהר לדברים שלא חשבנו שנוכל להתרגל אליהם. ואם בהתחלה יש בעיה להתרגל אז אפשר להתעלם לתקופת מה עד שמתרגלים. מה הגבול, מתי די?
בשביל מעט אנשים הגבול הזה הגיע, אנשים שפגשתי במסגרת הפרוייקט הזה ושלא יכולים לעצום עין, להשקיט את המצפון ולכן עסוקים בפעילות אינטנסיבית. בשבתות או בכל זמן פנוי הם מוצאים דרכים להתנגד לעוול, לעזור במשהו, לעמוד במחסום, למסוק זיתים, לשבת באוהל מחאה, לפרוץ שערים ולהעצר, לתחקר לעומק את הפרטים הקטנים, לפרסם, למחות.

למחרת יום הצילומים בזבובה הגעתי למחסום סאלם. הצבא אישר לחקלאים מהכפר לצאת לצד השני של הגדר ולמסוק את הזיתים. אבו אל-עבד, ראש ועד החקלאים בכפר אמר שגם בתקופות הכי איומות יש רגעים שמחים. יחיא, אחד החקלאים, שפגשתי יום קודם יצא את השער על עגלה רתומה לחמור ובחיוך מאושר פנה ורכב לאורך כביש הגדר עד למטע הזיתים שלו. קבוצה של פעילי שלום ישראלים וקבוצה של נוצרים מארה"ב עזרו לו למסוק. בצהרים כולם ישבו ביחד להפסקה, הפלסטינים, האמריקאים הישראלים וגם החיילים שפיקחו על הנעשה. הקרבן מפנים ומתרגל גם הוא למערכת שהופכת אותו לכזה וכך בעצם מתאפשרת הפסקת הצהרים ההזויה הזו. נידמה שהחקלאים מזבובה לא מאשימים את רב סרן האדי, קצין התאום והקישור וחייליו במצבם העגום. נידמה שגם הם, מתייחסים לחיילים כמו פיונים שממלאים אחר הוראות שאין להם שליטה אמיתית במצב. הוא דווקא בסדר, אומר אבו אל-עבד על רב סרן האדי, אחרי אינספור שיחות טלפון, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. הדודות החביבות מאינדיאנה (אחת מהן בת 80) מעריכות את החקלאים הפלשתינים שמצליחים להוציא יבול מאדמה כה צחיחה. אצלנו, הן אומרות האדמה יותר עשירה. זיתים הן לא מגדלות רק תירס כמובן. יחיא ואשתו מוסקים במרץ, פרנסתם עכשיו תלויה בחקלאות – אפשרויות התעסוקה בישראל נגדעו מזמן וגם תעסוקה מחוץ לכפר אינה אפשרית בגלל הדרכים משובשות והמצב הכללי. הוא מוציא את השיניים התותבות, מחייך חיוך חסר שיניים ואומר שהפעם הראשונה שבא לכאן למסוק זיתים היתה מזמן, כשעוד היו לו שיניים.

גם אחרי היום הזה , שהיה יותר אופטימי מקודמו, אני עדיין לא מצליחה לחיות עם הפער בין חיי הפרטיים למציאות. יש הרבה אנשים שכמוני, עד עכשיו, לא ראו את גדר ההפרדה ולא היו מימיהם במחסום. אפשר להתחיל במשהו קל – נסיעה צפונה בכביש חוצה ישראל, (נא להביט ימינה) רק 25 שקלים חדשים.

טלויזית מציאות מ 1882 ועד 2002

הקצה האליטיסטי של זאנר טלויזית המציאות סומן. סידרת המציאות "פרונטיר האוס" שהופקה ושודרה לאחרונה ע"י הטלויזיה הציבורית בארה"ב, עוקבת אחר תלאותיהן של שלוש משפחות שהתנדבו להשתתף בניסוי היסטורי-סוציולוגי-טלויזיוני. המשפחות, שנבחרו אחרי מיונים קפדניים, הקדישו את עצמן במשך חמישה חודשים לאתגר – לחיות כמו המתיישבים במערב ארה"ב בסוף המאה התשע עשרה. הסדרה, שבנויה על מחקר הסטורי מעמיק, בעצם מצליחה לשבור את המיתוסים הרומנטיים על ההתיישבות במערב כפי שמופעים בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי. תוך כדי כך היא מאירה באור מקורי תקופה מעניינת בהסטוריה וכמובן, היא מבדרת, מרגשת, מצחיקה עצובה ונוגעת ללב.

הז'אנר שנקרא טלויזיית מציאות, שהתחיל עם 'העולם האמיתי' של אם. טי. וי ועלה לקידמת הבמה עם הלהיט של שנת 2000, סורבייבור, הולך ותופס מקום מרכזי בעולם הפריים טיים של הטלויזיה. סורבייבור שברה שיאי רייטינג והביאה את סי.בי.אס, הרשת ששידרה אותה לראש הדירוג אחרי שנים של דישדוש במקום השלישי (לאחר אן.בי.סי ו איי.בי.סי). סידרה זו ששודרה גם בישראל הביאה את ז'אנר טלויזיית המציאות לראש סדר העדיפויות של כל מנהל תכניות ומפיק-יזם באשר הם. והתוצאות לפנינו.

מנהלי תכניות בטלויזיה יודו רק לעיתים רחוקות שהכלים שעומדים לרשותם לצפות האם תכנית תהיה להיט או כשלון מצומצמים ביותר. הדבר תלוי בכמות גדולה של מרכיבים שקשה לצפותם ועובדה זו מסבירה את המגוון העצום שהתפתח לאחרונה בתוך זאנר טלויזית המציאות. סידרת מציאות בעצם מביאה למסך דרמה סמי-דוקומנטרית שאת כללי המשחק שלה מעצבים מפיקי התכנית. בבואך להגות קונספט לתכנית מציאות עליך למצוא מצב בסיסי, הנחת יסוד, להגדיר מטרה ולרקוח מערכת חוקים שבמסגרתם יפעלו הדמויות בסדרה. המטרה ידועה מראש אך מה שיקרה בדרך אליה הוא בעצם הנעלם שהצופה משתוקק לראות.

דוגמא טובה לכך היא הסדרה "הרווק" הלהיט של העונה האחרונה ברשת איי בי סי. הנחת היסוד שלה היא שכולנו היינו רוצים לראות כיצד בוחר רווק אטרקטיבי את זוגתו לחיים. במרכז הסדרה עומד אלכס, יועץ השקעות נאה בן 31 מסן פרסיסקו, בוגר הרוורד, שרוצה להתחתן כמובן, בקיצור מה שלדעתם כל בחורה אמריקאית עם ראש על הכתפיים היתה מאחלת לעצמה. מנגד ישנן 25 נשים צעירות מרקעים ועיסוקים שונים. בכל פרק של הסדרה אלכס יוצא לבילויים עם אחת או כמה מהמשתתפות ובסוף כל פרק הוא מחליט למי לתת ורד, כלומר מי עולה לשלב הבא ומי, למרבה הצער, הולכת הביתה. המשימה שלו היא לבחור אחת מהן ולהציע לה נישואין. בכל פרק עליו לנפות מספר קבוע מראש מהשתתפות, כל החויות של אלכס עם המשתתפות מצולמות וכל הצדדים מספרים לצופה על הרהורי ליבם ורגשותיהם בעקבות הבילויים והמפגשים. הצופה אם כך עד לתהליך הניפוי המדורג של המשתתפות שבכל רגע נתון, כך מדגיש המנחה, יש להן את הזכות והכח להגיד לאלכס לא. כלומר להחליט שאינן מעוניינות להתחתן עם אלכס. למרבה ההפתעה אף אחת מקרב עשרים וחמש הנשים הצעירות, לא אומרת לא. התחרות בין הבנות, הטקטיקות שכל אחת מהן נוקטת על מנת לשבות את ליבו של אלכס ותגובתו אליהן הן הבשר של הסידרה. האם הוא יבחר בזו שמתמסרת בקלות ומתאהבת בו מהרגע הראשון? או בזו שמשחקת אותה קשה להשגה? האם הוא יבחר בבעלת החזה המנותח? האם הוא יבחר בשחורה או באסייתית?

ככל שהסדרה מתקדמת הסיטואציות הבן מעמידים מפיקי הסדרה את אלכס ובנות זוגו הופכות להיות יותר ויותר אבסורדיות ולעיתים מעוררות מבוכה מעיקה אצל הצופה. מצד שני להצצה אל תהליך הדייטינג ולסיטואציות שכל אחר מאיתנו חווה באופן פרטי יש כח מאגי כמעט שאינו מאפשר להוריד את העיניים מהמסך. בשלב המקדם, כשאלכס השאיר ארבע מתמודדות, כל אחת מהן לוקחת אותו, לפגוש את משפחתה והמפגש איך לא, מצולם. במקרה אחד אבי כלה אפשרית שואל אותו למה הוא חושב שהוא מתאים לביתו, המתמודדת כמובן, מתוחה ומתרגשת. לא כל משפחה עושה מאמץ ניכר להרשים את אלכס וגם חלק מהתמודדות עוברות תהליך מסוים שבהן הן מתלבטות האם אלכס הוא הבעל הראוי להן או לא. אחרי כל מפגש משפחתי אנחנו עדים לניתוח של המפגש ע"י כל הצדדים. המשפחה אומרת לבת כיצד התרשמה מאלכס ואלכס מספר לצופה כיצד התרשם מהמשפחה ומה הוא יכול להשליך מכך על המועמדת. זו תהליך לוגי של בעג ונגד אך גם רגשות מעורבים כאן, אלכס לטענתו הולך ומתאהב בכמה מועמדות בו זמנית ובפני חלקן הוא אפילו מתוודה. עם שבע מהן הוא קיים יחסי מין וכל זה במהלך שישה שבועות כשכל ערב הוא מבלה עם אחת אחרת.

בשלב הסופי אלכס נאלץ להכריע בין שתי מתמודדות שמייצגות גם את אופיין הפרטי אך גם שתי טקטיקות שונות. אמנדה, מפיקת אירועים מקנזס, בת 23, גרושה בעלת חזה מוגדל שהתמסרה לו מהרגע הראשון ואינה מחמיצה הזדמנות להביע את אהבתה אליו. וטריסטה, מבוגרת יותר, רקדנית בקבוצת הכדורסל מיאמי היט (שם יפה למעודדת), ששבתה את אלכס במסתוריותה ולא הבהירה לא עד הרגע האחרון כיצד היא מרגישה וכיצד תגיב אם יבחר בה ויציע לה נישואין. בניו יורק טיימס, בעמוד הדעות לא פחות ולא יותר, נכתב שהחלטתו של אלכס תשלול או תאושש את תיאוריית 'החוקים' – רב מכר מלפני כמה שנים בו נטען שעל מנת להשיג גבר על האישה לשחק משחקים, להחשף מעט אך להשאר מסתורית, להביע עניין אך להשאר בלתי מושגת. בפרק האחרון אלכס לוקח אותן לארוחה בבית הוריו שלאחריה מיעצים לו בני משפחתו במי משתיהן לבחור. במהלך סצנה זו נשמע סוף סוף קול הרציונל בדמות אימו ש
ל אלכס שקוראת לו למטבח ושוטפת אותו על כך שהוא עומד להתחתן עם מישהי שהכיר במשך שישה שבועות במסגרת הלא-מציאותית של התכנית. כך היא מערערת את הנחת היסוד של התכנית כולה.

התכנית עשויה בופן כזה שיוצר מתח ובונה את העלילה לקראת סיומו של וכל פרק בסצנה מותחת (עם מוזיקה והכל) בה אלכס מדיח חלק מהמשתתפות, במהלכה אף מקבלת אחת מהן התקף פניקה וקוצר נשימה ומובהלת באמבולנס לבית חולים.

הטון הוולגרי של החדירה לפרטיות והתחייסות להחלטה עם מי להעביר את שארית חייך כמשחק הן מנת חלקן של הרבה מתכניות המציאות שמציעות הרשתות הגדולות של הטלויזיה באמריקה. תכניות אלה הן למעשה ניסוי סוציולוגי מתועד שמטרתו לבדר. הן נבדלות אחת מהשניה לא רק בנושא בהן הן עוסקות ובסוג המשימות שעל המשתתפים למלא אלא גם ברמת השליטה שמפעילים מפיקי התכנית. ההנחה שככל שהכח שמשקיעים מפיקי התכנית בבריאת המציאות בה יפעלו המשתתפים ותיעולם בכיוונים הרצויים להם ייצרו מצבים יותר אנושיים ודרמטים אינה תמיד נכונה.

"פרונטיר האוס", סידרה שבבריאת המציאות שלה הושקעו אמנם שנתיים של עבודת תחקיר ותכנון קפדני אך התיעוד שלה אינו מדיף ריח של תיעול המשתתפים בכיוון זה או אחר, מייצרת מצבים אנושיים דרמטים פי כמה. זו סידרה שפועלת במסגרת אותו זאנר וכוללת גם את התחרותיות והתככנות שאיפיינו את אבות הזאנר כגון סורבייבור, אך מדגישה את האלמנטים ההיסטורים והחינוכיים. ומוכיחה את החוק הידוע של עלילה, אם הנחת היסוד של הסיפור מעניינת ומבוססת היטב, הסיפור כמעט מספר את עצמו. אם לא, תביעות אצבעותיו של התסריטאי או המספר ניכרות בכל רגע. וזו הנחת היסוד:

בסוף המאה התשע עשרה פתחה ממשלת ארה"ב במבצע התיישבות במערב. כל מי שרצה קיבל חלקה של 163 איקר בטריטוריות כמו מונטנה, נברסקה וכו', הקרקע עברה לבעלותו המלאה רק אחרי שגר ועיבד את החלקה במשך חמש שנים. משפחות שלמות לקחו את ילידהן ומטלטליהן ועברו לאזורים נידחים אלו, מוכי קור ורוחות עזות, במטרה לשרוד בהם חמש שנים. הם נקראו הומסטדרס.

סדרת המציאות "פרונטיר האוס" ששודרה לאחרונה בטלויזיה הציבורית פי.בי.אז, מציבה את האתגר בפני שלוש משפחות מן המאה העשרים ואחת (שנבחרו מבין 5000 מתנדבים), ומחזירה אותן לשנת 1883. כל משפחה מקבלת חלקה במונטנה, תדריך בנושא אורחות החיים – כביסה, בישול, טיפול בחיות, כריתת עצים ובניית ביקתות – וביחד הם יוצאים בשיירת עגלות לקחת בעלות על החלקה. במקום חמש שנים, חמישה חודשים. ממאי ועד אוקטובר הם ינסו להתבסס ולאגור מספיק משאבים על מנת לשרוד את החורף הקשה. רק שליש מהמתיישבים האמיתיים שרדו והצליחו לקבל בעלות על הקרקע והחורף הראשון היה זה ששבר את רובם. זה ניראה כמו בית קטן בערבה, התלבושות, העגלות, הביקתות, הנוף הוא נוף הרי הרוקי עוצרי הנשימה. חלום רומנטי – כך חשבו בני הזוג קלון שהתנדבו למשימה עם ארבעת ילדיהם. הם לא חלמו כמה קשה יהיה למשפחה אמידה ממליבו קליפורניה עם שתי בנות-עשרה מפונקות לשרוד מכמות האוכל המצומצמת שבידם וזו שהם יכולים להשיג.
מהתחלה נתקלים המתיישבים הטלויזיונים בקשיים, הדרכים חסומות, הדובים שמסתובבים בחוץ, המחסור בשמפו.
באחד הפרקים בנם הקטן של בני הזוג קלון, שאיבד קילוגרמים ממשקלו בגלל עבודות שנדרש לעזור בהן בוכה מרעב. אימ בדמעות, מתקשה לעמוד בכך. הם לא מצליחים לכבס ולייבש את הבגדים בזמן כך שבעת סופת שלג של אביב במונטנה שתי בנות העשרה,שבקליפורניה עוסקות בעיקר באיפור, נאלצות לצאת להחזיר פרה שברחה ולחלוב אותה, כשרק שמיכות מכסות את גופן. הן מתייפחות מקור או מפינוק והלב יוצא אליהן.

מן הפרט הראשון ועד האחרון, המשפחות חיות ועובדות כמו משפחות בשנת 1883 ונאלצות להתמודד עם הקשיים של אז, עדר פרות ענר עובר בעמק והורס כל מה שנקרה בדרכו, המכולת הקרובה נמצאת מרחק יום רכיבה על סוס, שינה באוהלים עד שהם מצליחים לבנות לעצמם בקתות מעצים שהם צריכים לחטוב בעצמם. יותר מזה הם נאלצים למצוא לעצמם מקורות פרנסה.

משפחה נוספת שהתנדבה למשימה היא משפחת גלן מטנסי, היא אחות והוא מורה. במהלך הסידרה אנו עדים להתפרקות נישואיהם, היא כל הזמן אומרת לו מה לעשות ומאשימה אותו בכל מה שלא מצליח. עד שבאחד הפרקים היא מודה "אנחנו על סף גירושים". בנם לוגן מספק את אחד הרגעים הנוגעים ללב ביותר, הוא זה שאחראי על לול התרנגולות של המשפחה והוא מתחנן לתרנגולות שיטילו ביצים כי הוא יודע שאם לו הוא דינם מוות והוא יפגוש אותן שוב על שולחן האוכל בדמות ארוחת הערב. תרנגולת אחת שלא מטילה נשחטת ע"י אביו והוא פורץ בבכי מר. בסוף הקיץ, אחרי שפחות או יותר נכנסו לשגרה של עבודות בחווה הילדים הולכים לבית הספר המקומי, שבנו הוריהם. ארין גלן בת ה 14 צופה שהחוות יקרסו "הכל כאן מבוסס על עבודה של הילדים" היא אומרת.

ניית ברוקס 31, ואביו הגיעו מבוסטון, ארוסתו של ניית, קריסטן צפויה להצטרף אליו כעבור שישה שבועות, הם יערכו את החתונה בביתם החדש בעמק במונטנה. בינתיים ניית ואביו בונים את הביקתה ושכניהם אף מצטרפים לעזור להספיק אחרת הזוג הטרי יצטרך לישון באוהל בליל כלולותיו. מומחי התכנית אומרים לקריסטן שבימים ההם כלות במערב, לא לבשו שמלות לבנות אלא את השמלה החגיגית היחידה שהיתה ברשותן. פרט היסטורי זה כמעט שובר את קריסטן וארוסה ניית מוציא חלק מחסכונותיו הטלויזיונים על מנת לקנות לה שמלה לבנה.

בינתיים המתיישבים החדשים אוספים חציר לחורף, עצים להסקה, ירקות
כו'. הגברים חווים תחושת חופש. הנשים כורעות תחת נטל עבודות הבית והשיגרה היומיומיות. גורדון קלון, בעל מפעל לחלקי מטוסים, מביא את רוח היזמות, הוא קונה מזקקה. ילדיו אוספים תותי יער והוא מכין משקה אלכוהולי שהוא מוכר לבעל המכולת וגורף רווחים נאים. הדבר גורם למתחים בין שלושת השכנים. קרן גלן, מדגישה שלזקק אלכוהול באותם ימים היה לא חוקי ומטילה צל מוסרי על מעשי שכניה. המתיחוית מתגברות כאשר הפרה של משפחת קלון בורחת כל לילה למכלאה של משפחת גלן ואלה מבקשים תשלום על שיכון הפרה במכלאתם.

הילדים משולהבים מההליכה לבית הספר כי היא פותרת אותם מעבודות בבית, בי הזוג קלון נהנים סוף סוף מקצת פרטיות בביקתה הקטנה. אצל משפחת גלן הסיפור שונה. הקרע בנישואין מוחשי עוד יותר כאשר הילדים אינם. מרק גלן מרגיש שמצא את יעודו בחיים, הסיפוק נותן לא תחושת כח אך הוא ממשיך לעשות מה שאישתו אומרת לו. עושה ומתלונן.

המתיחות גואה בקהילה הקטנה לקראת סוף חמשת החודשים כשהמומחים ההסטורים מגיעים להעריך את סיכויה של כל משפחה לשרוד את החורף. כשהמומחית לענייני הבית מרימה את המזרון של בני הזוג קלון מתגלה מיטת קפיצים, מותרות שהגיעו למערב רק חמישים שנה לאחר התקופה בה אמורים היו לחיות. גורדון קלון אומר שהם מצאו את המיטה בקרבת מקום, בהתרגשות הוא מוסיף "אם הזדמנות נקרית בדרכך לשפר את חייך, אתה חוטף אותה, זו הרוח האמריקאית וזה מה שהמתיישבים של אז היו עושים".

לקראת העזיבה, השלג הראשון מתחיל לרדת והמשתתפים עוסקים בחשבון נפש. ניית דומע כשהוא מספר שהדבר החשוב מבחינתו הוא שהצליח לבלות זמן איכותי עם אביו. גם קונור קלון הקטן מספר כמה הוא נהנה שאביו מלמד אותו לעשות דברים כמו לדוג. לוגן גלן מסביר כיצד הוא למד להשתמש בדמיון שלו על מנת לבדר את עצמו. אדריאן קלון שמחה מאוד לחזור לשנת 2001. בנותיה בוכות.
חודשיים אחר כך באחוזתה החדשה במליבו אדריאן מסתובבת סהרורית בבית מאז שחזרה ממונטנה הבית ניראה לה קצת גדול מידי. אך כשהיא מגיעה לחדר הכביסה, היא לוחצת על כפתורי המכונות החדשות והנוצצות בעונג ומכריזה "זה החופש שלי". בעלה גורדון, עסוק בנסיעות מאז החזרה מוצא זמן, בפעם השניה בחייו, לכסח את הדשא בעצמו ביחד עם בנו הקטן. ושתי בנות העשרה משתכתשכות בג'אקוזי וטוענות שמשעמם במאה העשרים ואחת "מה כבר יש לנו לעשות? רק ללכת לקניון".

חמשת החודשים כך אומר מרק גלן לימדו אותי מי אני ומה אני רוצה להיות. הם לימדו אותו גם שנישואיו נכשלו. קרן ומרק גרים בנפרד, מרק מחכה לסוף החורף שהוא יוכל לחזור למונטנה ואולי לקנות שם פיסת אדמה. בביתה של קרן, לוגן הקטן שחיוכו שבה את לב הצופים כשהיה במונטנה יושב שעות מול המסך ומשחק משחקי מחשב, בפנים חתומות. וניית וקריסטן, הם בירח דבר ארוך במקסיקו.

מה שמרתק את הצופה למסך הוא הדרמה שמתחוללת לאורך חמשת החודשים, המתיחות בין המשפחות ובתוכן, התככים וההתמודדות עם הקשיים. יש המון הומור בדמויות של המשתתפים, הניסיון שלהם לשרוד מוציא החוצה מיד את תכונות האופי שלהם והקשר רגשי מתפתח אצל הצופה כלפיהם. כמה שקשה להאמין לאחר כל מה שסופר לעיל החדירה לפרטיות של המשתתפים בסדרה נעשית בצורה מעודנת ומבוקרת לעומת "הרווק" הוולגרית. שתי הסדרות מדביקות את הצופה למסך, אך בעוד שב"פרונטיר האוס" אנו עדים למצבים דרמטים פי כמה, איננו מרגישים מבוכה אלא להפך, אנו מרגישים שתוך כדי בידור, אנחנו לומדים משהו. הרווק גורמת לצופה מבוכה כפולה, אחת עבור המשתתפים שנחשפים ברגעי חולשתם והשניה מבוכתו עצמו על כך שהוא צופה בסדרה.

"פרונטיר האוס" הופקה בשיתוף הטלויזיה הבריטית לאחר ההצלחה לה זכתה בארה"ב הסדרה הבריטית "בית 1900" בה נשלחו מספר משפחות בריטיות לחיות בלונדון של שנת 1900. אותו צוות הפקה שוקד כעת על סדרת "אפסטיירס דאונסטיירס" שתנסה לשים אנשים מהמאה שלנו בסיטואציה של 'אדונים ומשרתים' באחוזה אנגלית, ברוח הסרט גוספורד פארק של רוברט אלטמן.

וכאן או מגיעים לשורה התחתונה שמסבירה הכל. זאנר טלויזית המציאות הוא בעיקר מציאה כלכלית עבור תחנות טלויזיה. זהו זאנר בו נחסכות עלויות שכר שחקנים שישנן בסדרות דרמה שמגיעות לסכומים אסטרונומים (לדוגמא כל אחד מחברי הצוות של "חברים" מרויח מליון דולר לפרק) ומצד שני נחסכות בו העלויות הגדולות של תחקיר עיתונאי שנדרשות בתכניות כמו "שישים דקות" ומקבילותיה, שעיטרו עד לאחרונה כל ערב בפריים טיים. עלות סדרות מציאות כמו הרווק היא אפסית לעומת עלותן של סדרות כמו "פרונטיר האוס" ולכן אנו רואים הרבה יותר מן הסוג הראשון. את הסוג השני מממנת רשת השידור הציבורית שמחוייבת לאיכות ומתקיימת ברובה מתרומות של צופים וקרנות שונות. ולכן ניאלץ כנראה לשרוד הרבה שידורים חוזרים עד שנזכה לצפות בסדרת המציאות האיכותית הבאה.

לבן שלי לא יהיה דרכון אמריקאי

4 בדצמבר 2002

עכשיו סגרתי את הטלפון אחרי שיחה עם עוד חבר מישראל, שאמר לי לשקול שוב אם לעזוב את ניו-יורק ולחזור לארץ. עזבתי את ישראל לפני כשנתיים וחצי. אפשר לומר שאז עוד היה שלום. אולי לא ממש שלום, אבל גם לא ממש מלחמה. לפני ששרון עלה להר הבית, לפני שהתפוצצו שיחות קמפ דייוויד. הנסד"ק אמנם כבר קרס אבל אנשים רגילים עוד לא חשו בכך, או לפחות אני לא. הייתי במאית צעירה שהתחילה לעבוד מיד אחרי סיום הלימודים ואחרי שנה החליטה להצטרף לבן-זוגה בניו-יורק, להתפנות קצת להערכה מחודשת אחרי שנות לימודים קשות. היום יורד שלג מדהים, הכול מכוסה לבן, עדיין לא ניקו את הרחוב שלנו במפלסת. אם זה ימשיך, עוד כמה שעות השלג יגיע לגובה מטר. יצאתי לבית-הקפה הקבוע שלי בפינה של רחוב אחת- עשרה, כי יש לו ויטרינות שפונות לרחוב, כדי להביט קצת בשלג אבל הן מכוסות אובך ואני בתוך אקווריום אטום. אנחנו חוזרים לארץ בעוד חודשיים, אחרי כמעט שלוש שנים בניו-יורק, באמצע מיתון עמוק, גל טרור בלתי פוסק וכנראה גם ערב מלחמת המפרץ השנייה, ואני בהריון. ההחלטה לחזור לארץ היתה פשוטה עבורי. אני מרגישה שאני רוצה להיות שם. יחד עם זאת, אינני חפה מכל חרדה: מה יהיה אם מישהו מאיתנו ימות בפיגוע? אם לא תהיה לנו עבודה? אם אני לא אצליח להגשים את השאיפותי? ומה על כל הדברים שהיו יכולים לקרות אילו היינו נשארים?

אחרי הביקור האחרון שלי בארץ הרגשתי שההחלטה לחזור היא ההחלטה השנויה ביותר במחלוקת שקיבלתי במשך כל חיי. רוב האנשים יעצו לי לא לחזור, או לפחות הרימו גבה מאוד גבוהה. "יש לך כבר התחלה של חיים באמריקה, מה יש לך לעשות פה?", "פה לא יהיה טוב בעשר-עשרים שנה הקרובות", "שם כבר יש לכם עבודה טובה". ואם אני מצליחה להסביר שגם לחיים כאן, בארצות-הברית, יש חסרונות, אז מגיע הטיעון המנצח: "ומה רע שלילד יהיה דרכון אמריקאי?". אנשים אוהבים לחשוב: "אני לא כמוכם, תקוע בג'יפה הישראלית, אני יכול לקחת את הדברים שלי וללכת. אני יותר טוב מכם". האשליה שלהם שתל-אביב זה כמו ניו-יורק ושהם יכולים ליהפך לצרפתים, לגרמנים או לפולנים בהינף פנקס כחלחל, היא מגוחכת. השלג לא מפסיק לרדת, ולבית-הקפה נכנס ישראלי אחד שגר בשכונה, מכר, לא מאושר בניו-יורק. נמאס לו, אבל גם אין לו למה לחזור. אין עבודה בתחום שלו. "זה לפחות המצב על פניו", הוא אומר. סיבה מאוד עצובה להיות תקוע במקום שאתה לא רוצה להיות בו.

 

 12 בדצמבר 2002

אני יושבת מול הסי. אן. אן. פעם בחצי שעה הם טורחים לעבור לדיווח על הנעשה בארץ. פיגוע ירי, הגיהאד האיסלאמי, ישיבת קבינט דחופה. אני מבינה שהרבה השתנה בארץ בשנתיים וחצי האחרונות. לאנשים בארץ כבר קשה לזכור את התקווה שהיתה פעם באוויר, בגלל המאמץ היומיומי להישאר בחיים ובתוך מסגרת האשראי. מה השתנה אצלי? למדתי לראות שפיגועי טרור נגד חפים מפשע במקומות ציבוריים הם לא-לגיטימיים, ולא משנה מה הצד השני עושה לך. הבחירה לרצוח אנשים היא בכל זאת בחירה של אדם, אפילו אם טפטפו לו את זה במסגד ובספרי הלימוד, השפילו אותו במחסום וסדאם חוסיין הבטיח לו כסף.

השבוע הלכנו לחנות למוצרי חשמל של 220 וולט ברחוב קנאל פינת אסקס, כדי שנוכל לשלוח במכולה לארץ מוצרי חשמל הפטורים ממכס. זה גם משהו שצריך להתרגל אליו. מזוג ללא שום רכוש בחיים הפכנו לבעליהם של מקרר, מכונת כביסה, מדיח כלים ותנור, ועוד. ניסיתי לדמיין את הבית שיהיה לנו, כולו נוצץ ממכשירי חשמל לבנים ומכוערים וגדולים, כמו באמריקה. "ומה אם המכשירים לא יתאימו לדירה שנשכור בתל-אביב?". "תמכרו", עונה בלי להסס חיים המוכר. הוא כבר ראה אלף כמונו. כולם עושים את זה. כאן המכשירים יותר זולים, וכנראה מסיבה זו נחזור בורגנים מושלמים. בכניסה החנות נראית כמו חנות לתיקון טוסטרים משנות החמישים. מאחורי הדלפק עומדת אישה חרדית מוזנחת, שמפנה אותנו במבטא יידישאי כבד לאחור, לתוך מבוך אפלולי של קופסאות קרטון שבסופו נפתח חדר תצוגה מואר, משוכלל ומרהיב. מה הם מסתירים על-ידי החזית הדלה? אוי ויי, מי יודע? חשבתי שהחזרה שלי לארץ היא מעשה קיצוני, וציפיתי להיות לבד בחנות. מי חוזר אם מדובר בהתאבדות של ממש? התבדיתי. היו בחנות עוד ישראלים. לא רבים, אבל צעירים עם ילדים קטנים ואף אחד לא נראה כאילו הוא קונה מג'ימיקס שנייה לפני שעולמו קורס. "האם פחות אנשים חוזרים עכשיו לארץ?", אני שואלת את חיים המוכר. כן, הוא אומר, תמיד זה ככה בחורף. רוב האנשים חוזרים בקיץ.

עדיין מול הטלוויזיה. תדירות הדיווחים מישראל מתמעטת. אני יושבת על הספה ושואלת את עצמי כמה זמן ייקח לי עד שאתחיל להתעצבן, לא לתת לאנשים זכות קדימה, לקלל, להוציא החוצה באופן שגרתי את האגרסיות שלי, לחשוב שכולם מנסים לעבוד עלי ולדפוק אותי ולהיות תמיד צודקת.

 

 14 בדצמבר 2002

יום שבת בבוקר, יום הטלפונים מישראל. אני עניתי, וזו היתה טעות. אני מרגישה את הביקורת שיש לאנשים על זה שאנחנו חוזרים. אפילו את המובן מאליו, שהם שמחים שהם יראו אותנו, הם לא אומרים. חלקם יוצאים מתוך הנחה בסיסית שהחיים שלנו טובים ושלהם קשים. אצלם תמיד יותר חם או יותר קר. הכי מדהימים הם אלה שמצליחים לסובב את זה שבניו-יורק אפס מעלות ובתל-אביב 18, כך שיוצא שאצלם יותר קר – "טוב, אבל אצלכם יש חימום…". בתחרות מי יותר מיסכן הם תמיד מנצחים בענק. החיים שלנו נראים להם משום-מה זוהרים, אף על פי שרובם לא יודעים עליהם שום דבר. החברה שהתקשרה היא מהאנשים שבטח חושבים שזו טעות איומה לחזור ולעצור את ההתקדמות בקריירה. נושא הדרכון האמריקאי של הבן שעוד לא נולד עלה ראשון. הצלחתי לחמוק: "את יכולה לדמיין שכולם אומרים לי את זה. אני אסביר לך למה החלטתי ללדת בארץ כשניפגש", אמרתי. ומהדרכון לאפידורל: "אם את רוצה ללדת בלי אפידורל את חייבת להכין את עצמך"; כמו שהיא עשתה, כמובן, וזאת היתה חוויה מהממת. אמרתי שעוד לא גיבשתי דעה ושאין לי עקרונות בעניין. אך תשובתי היתה מגומגמת וכנראה לא-מספקת, אז היא סיפרה לי על מישהי שטסה בעודה בהריון, ממש כמו שאני מתכננת לעשות. התחילו לה צירים והמטוס היה צריך לנחות בגללה בלונדון. לא רק שכל החוויה המהמהמת של הלידה נתפספסה, היא גם נתבעה על-ידי חברת התעופה. בהרגשה לא טובה העברתי את הטלפון לרועי.

בעודה מספרת לו כמה קשה בארץ ושהוא בחיים לא ימצא עבודה, חשבתי על כל האנשים שמתלוננים על הישראליות ומתים להתחפף מהארץ, אבל בעצם עושים את הדבר הכי ישראלי שיש. לא, אני לא מתכוונת לגניבת ברזים, אלא להתערבות זה בחייו של זה עד עפר ולביקורת האינסופית, בלי לתת מרחב לשוני בין האנשים. למה אני חייבת לשמוע ביקורת מכל העולם? אני מרגישה שאם אני לא קונה מקרר כמו של כולם, פותחים עלי בעליהום. בזעם אמרתי לרועי שאני לא מוכנה שיתערבו לי בחיים. הוא ציין בקור-רוח שזו בדיוק הטענה ההפוכה שיש לי כלפי החיים שלנו בניו-יורק. "את תמיד מתלוננת שאנשים לא מעורבים ושאנחנו לבד בעצמנו עם עצמנו. שאף אחד בחיים לא יגיד לנו מה הוא חושב, ושאין ערבות הדדית". הוא צודק. אני מקווה שאצליח למצוא איזון בחיים בעניין הזה.

 

 16 בדצמבר 2002

מנכ"ל משרד הקליטה נמצא בביקור בניו-יורק ורוצה להיפגש עם ישראלים שמתכננים לחזור לארץ ולשמוע מהם על הבעיות שהם נתקלים בהן. הוזמנתי. כבר בתור לבדיקות הביטחון היתה תחושת מרמור קלה. זה לקח הרבה זמן וכל אחד התנהג כאילו, מה רוצים ממנו? הוא פה במקרה. יש כאלה שוודאי חושבים לעצמם עכשיו, הנה הנידונים למוות בפיגוע הבא. יש כאלה שחושבים, הנה הכשלונות: אלה שלא הצליחו באמריקה ונאלצים לחזור, ומקווים לא לשייך את עצמם לקטיגוריה הזו. האם יש כאלה שחושבים: הנה מיטב בנינו? לי אף אחד כאן לא נראה חריג או נפולת, אבל מה אפשר לדעת מהתבוננות בתור?

מנכ"ל משרד הקליטה, מר רונן פלוט, איש גדול ומרשים בעל מיבטא רוסי קל, עולה לדבר מול כחמישים-שישים איש. הוא מסביר שהשבת ישראלים הביתה זה אחד היעדים של משרדו. הוא לא מנסה להגיד לנו שהכלכלה שם יותר טובה או שהמצב הבטחוני יותר טוב, אבל יש דברים שאי-אפשר לקחת ממדינת ישראל. קלף הסנטימנטים נשלף בטבעיות. "מה אנחנו צריכים לעשות כדי להקל על האנשים לחזור?", הוא שואל לבסוף. אני מביטה בקהל החוזרים. הוא מורכב מצעירים בחליפות עבודה מחויטות, ממבוגרים שבאו מניו-ג'רזי או מלונג איילנד. מר פלוט נשאר דומם עד שאישה אחת קמה ואומרת: "אני רוצה דירה". מישהו אחר חותך אותה: "ייתנו לך דירה בדימונה, מה תעשי שם?". הקהל מתפקע מצחוק. "סל קליטה, תיתנו לנו סל קליטה כמו לרוסים", מישהו אחר זורק.

המנכ"ל פונה אלינו בתארים כמו "אחים שלי", ומספר שהם מנסים להעביר החלטת ממשלה שתשווה את תנאי התושבים החוזרים לתנאי העולים החדשים. הקהל סקפטי. אישה מבוגרת קמה ומספרת שכבר פעמיים ניסתה לחזור לארץ. פעם אחת נשארה ארבעה חודשים והתייאשה, בפעם השנייה שרדה רק חודש. בחודש הזה – תיארה בפירוט ובשפה שנשמעה בארץ לאחרונה בשנות השבעים – היא התרוצצה בין הביטוח הלאומי ללשכת העבודה, ולאחר מכן לקחה את הילדים ואת המזוודות וחזרה לאמריקה. מישהו מתפרץ לתוך דבריה: "תעסוקה זה הגורם הראשי, עזרה במציאת עבודה יכולה להביא אנשים", ומישהו לידי מסנן: "באמריקה תתנהגו כמו אמריקאים. אמריקאים נותנים לסיים לדבר". אקדמאית המתמחה בחינוך לשלום מתלוננת על כך שהיא לא מסוגלת למצוא עבודה בארץ. נו באמת. מאחור מגיחה בחורה: "למה אתם חושבים שמגיע לנו פרס על זה שאנחנו חוזרים לארץ?". היא פונה לקהל: "כשבאנו לפה מישהו נתן לנו משהו?". ואז בחור כבן 40, שנראה קצת היפי, מגיע לקידמת הבמה ואומר: "אני לא יודע מה אני עושה פה, כי אני לא מתכוון לחזור לארץ. אבל הבעיה שלנו היא שכל אחד רוצה לקבל. אם תיסעו לשם ותעשו דברים, יהיה לכם. פה אנחנו מוכנים לעשות דברים שלא היינו מוכנים לעשות שם, וזאת הבעיה". הטפת מוסר כזו מאחד שאפילו לא מתכוון לחזור לארץ, הקהל כבר לא יכול לסבול, ואז פורצת מהומה. הוא עוד מספיק להשחיל משפט דרך "פאק יו!" ו"מי אתה בכלל?", עד שהמנכ"ל מצליח להרגיע את הרוחות. המנכ"ל מסכם את השיחה בכך, שכל הנוכחים בחדר יכולים להתקשר למשרדו בכל עניין והמזכירות שלו יעזרו להם באופן אישי, וכל האירוע מקבל לפתע גוון של מרכז הליכוד.

ואני, אני התפלאתי שאף אחד לא אמר את מה שנראה לי הכי מהותי. אם הממשלה תעשה שלום, רמת הביטחון תעלה, הכלכלה תצמח והרבה ישראלים שהיו רוצים לחזור אך לא יכולים, יוכלו לעשות את הצעד הזה בלב יותר שקט. היתכן שהמלך עירום? החלטתי לכתוב לו מכתב.

 

 25 בדצמבר 2002

חג המולד וגשם בחוץ. בטלוויזיה פמפמו כל השבוע שצפוי יהיה "חג מולד לבן", אבל בינתיים לא. אני שמחה שסוף-סוף נגמרת אווירת החג של הקניות והשירים המתקתקים. אורות החג בכל פינה חשופה נראים לי כבר קיטש מאוס מרוב עומס. ממנכ"ל משרד הקליטה לא שמעתי בינתיים. אני מודה בפני עצמי שהמכתב יצא קצת קנטרני, אז אני אוותר לו. סדאם חוסיין וג'ורג' בוש הופכים להיות שחקנים ראשיים בעלילת חזרתנו לארץ, ואנחנו נאלצים להתמודד עם השאלה מתי תתחיל המלחמה בעיראק, ועם טלפונים מלאי חרדה מישראל. לפני כמה ימים העיתונים הישראליים הודיעו שהמלחמה בעיראק תתחיל בסוף ינואר או בתחילת פברואר. כל יום אני בודקת ב"ניו-יורק טיימס", אך העיתונות המקומית לא נוקבת בתאריכים. כשאני מנסה לדמיין אותי נוחתת בבן-גוריון תחת התקפת סקאדים ומי יודע מה שהפלסטינים מתכננים, ואז מנסה למצוא דירה או עבודה בתל-אביב, זה נראה לי סוריאליסטי. דיברנו על זה בינינו, והחלטנו שאם ייצא שבדיוק תתחיל המלחמה נדחה את הנסיעה עד לאחריה. אני מרגישה שאני כמו בולדוזר ענקי שמנסה להתקדם לאט, וכל קושי אפשרי נערם בדרכו. בינתיים לא נקנה כרטיס טיסה. לא נשכור דירה. התוכנית השתבשה.

לקראת סוף היום דווקא התחיל לרדת שלג כבד, והחוגגים יכלו לנשום לרווחה: חג המולד אכן לבן.

 

 29 בדצמבר 2002

היום מדווחים שבעצם אריק שרון מכניס את המדינה לפאניקה בקשר למלחמה, כדי שיפסיקו לעסוק בשחיתויות בליכוד לקראת הבחירות. הטריק העתיק ביותר בספר, כמו שהאמריקאים אומרים. הייתי אצל הרופא לבדיקה שגרתית. הכול בסדר, חוץ מזה שאני עדיין לא יודעת אם אני נשארת פה עד הבדיקה השגרתית הבאה בעוד חודש, כי מי יודע מה יהיה עם המלחמה במפרץ ועם סדאם. החדשות הטריות מהארץ הן שרוצים לחסן את כל האוכלוסייה נגד אבעבועות שחורות, ונשים בהריון יצטרכו להיות בהסגר כלשהו, כי זה מידבק ואי-אפשר לחסן אותן. האם זה נכון או שפשטו עוד שחיתויות בליכוד?

ההחלטה שלנו כרגע היא לנסות להגיע לישראל לפני המלחמה (כי אנחנו לא יודעים מתי היא תהיה), או אחריה. בעצם, אם לנסח את זה אחרת, חרדותי התגשמו ואנחנו תקועים, כמו הרבה ישראלים באמריקה. כל אחד מסיבותיו-הוא.

נזכרתי במשהו שקרה לפני שנה. במסגרת עבודתי הגעתי לישראלית אחת שחיה בקווינס, חוזרת בתשובה. היא הזמינה אותי אליה לפגוש עוד ישראלים שבאים אליה מדי יום שישי בערב. היא מגישה להם ארוחת ערב ומעניקה להם תחושת בית. ה"בית הישראלי", היא קוראת לזה, מקבלת קצת תקציב לפסטה ברוטב עגבניות ומביאה מישהו שידבר איתם קצת על דת. בדירה העלובה ביותר שראיתי בניו-יורק התקבץ שילוב לא ברור של אנשים בצרה, וסתם אנשים בודדים. שם פגשתי את חיים, איש כבן 50 בכובע בייסבול ובחולצת פלנל, שנראה כמי שיכול היה להיות אחד החברים של ההורים שלי. בתשובה לשאלה אחת תמימה הוא פרץ במונולוג ארוך, ואחרי שלושה משפטים הרגשתי שאני נאבקת בדמעות.

הוא הגיע לניו-יורק לפני 26 שנה עם הרבה רצון להצליח, התגלגל בכל מיני עבודות עד שהתחיל לעבוד במחשבים וזה מה שהוא עושה עד היום. "את מבינה, לאט-לאט הביקורים בארץ נעשו פחות תכופים, וגם כשכבר באתי אז כבר לא היה לי את מי בדיוק לבקר. הוריי חלו ורק כמה שנים לאחר שמתו הבנתי שבעצם הייתי יכול להיות לידם ולראות אותם במקום פעם בשנה, פעם בשבוע. אבל כבר היה מאוחר מדי, מה יש לי שם עכשיו? פה לפחות יש לי עבודה. בגילי מה אני יכול למצוא שם? אני בעצם תקוע. רוב הישראלים פה באמריקה, אם תדברי איתם, תגלי שהם בעצם תקועים".

ערב השנה החדשה, 2003, ואני לא עמדתי לתת לזה לקרות לי.

 

 31 בדצמבר 2002

המצב הזה, שבו אני לא יכולה לעשות תוכניות קונקרטיות בגלל המלחמה בעיראק, מוציא אותי משיווי משקל וזה משפיע על מערכות היחסים שלי עם הסביבה. מצד אחד, אני מרגישה כמו דון קישוט מול כל העולם וזה נותן לי כוח מסוים, מצד שני, אני הופכת לאובססיבית. האובססיה מתבטאת בצורה החמורה ביותר בתחום לא צפוי, סט הצלחות שאני רוצה לקנות כדי לקחת לארץ. כבר יש לנו די הרבה ממנו ואני לא מצליחה לחשוב אם הוא טוב, יפה ואם יש לנו מספיק. כל פעם אני הולכת לחנות וקונה עוד שש קעריות, או עוד שלוש צלחות קטנות.

אפשר להיתקע פה גם מסיבות טובות. אני מכירה אנשים שעושים כל-כך הרבה כסף ויש להם עבודה כל-כך מעניינת, ששום דבר בארץ לא יוכל להשתוות אליה. מה שאני מתגעגעת אליו זה הדברים הפשוטים, הקטנים. הבניינים החמודים, החנויות של הזקנים בדרום תל-אביב. ההמולה הנוצצת האמריקאית, המצב-רוח הצוהל שמפגין כל פקיד, מוכר, קריין פרסומת, מעייפים אותי ומנכרים אותי. אני משערת שאני מתגעגעת למשהו מוכר. האם הוא קיים?

 

 6 בינואר 2003

חלה התבהרות מסוימת עם תחילת השנה החדשה, ואני מרגישה יותר טוב. מרוב התעסקות בחזרה כבר די שכחתי את התסכולים שיש לי פה, והחיים נראים לי די יפים. אני חושבת על כל הדברים שכבר לא אעשה כאן. אני קוראת את העיתונים הישראליים באינטרנט, ושוב אני על הספה מול הסי. אן. אן. היה פיגוע גדול בנווה-שאנן, ואני מנסה לקלוט שזו הארץ שאני חוזרת אליה, ולא הארץ שעזבתי לפני שלוש שנים. ושוב אני שואלת את עצמי למה אני חוזרת. אני נמשכת לליבה של כדור הארץ, למקום שבו הכול חי, מבעבע ושורף.

 

 15 בינואר 2003

אתמול היו כאן המובילים ולקחו את כל החפצים שאנחנו שולחים בדרך הים: ספרים, דיסקים, כלי מטבח, בגדים, מגבות, תמונות, מסמכים. אני ממילא לא לובשת את רוב הבגדים שלי בגלל בלוטה בבטן ששמה מיגל. זה לא לקח הרבה זמן והדירה לא נותרה כל-כך ריקה. ממילא רוב הדברים שייכים לבעל-הבית. יחי החיים הארעיים. לא הרגשתי שאני אורזת את החיים שלי, לא הרגשה של סוף ולא הרגשה של התחלה חדשה. המעשיות השתלטה עלי. האונייה תגיע רק בסוף פברואר. עד אז נגור בדירה כמעט ריקה, אבל מה זה בשבילי? אני רק בת 30. כשהאונייה תגיע אהיה כבר בת 31. ניו-יורק עוזרת לנו לעזוב, כאילו בועטת אותנו החוצה: שלושה שבועות הטמפרטורות באזור עומדות על מינוס חמש-מינוס עשר. היום היה הכי גרוע, רוח ברחובות, אבל אותי מיגל מחמם. בעל-הבית שלנו פרסם מודעה באינטרנט לדירה הקטנה והצפופה שכבר נקשרתי אליה, בקומה חמישית בלי מעלית, וזו לשונה: "דירת שני חדרי שינה מקסימה בלב האיסט וילג', ליד מאפיית ויניירו. נוף של בניין האמפייר סטייט מהדירה, גישה לגג". באמת נשמע נחמד. אני יושבת בקצה הספה הסגולה ומתבוננת מהחלון בבניין האמפייר סטייט, שנותר הגבוה בעיר. החלק העליון שלו מואר כל יום בצבע אחר. היום הוא מואר בלבן, וזה הצבע החביב עלי. לבן נראה עליו הכי טוב, הכי מלכותי. בחוץ מינוס עשר מעלות, בפנים חם, אדי החימום בצינורות נשמעים כמו רכבות קיטור קטנות. חצות, והאור הלבן נכבה בבת אחת. נותרת צללית שחורה של בניין, משולש עם אנטנה על רקע שמים כהים-בהירים, מוארים במיליוני אורות האי. כמו הרבה לילות לפני ואולי עוד לא הרבה בעתיד, אני הולכת לישון.

 

 28 בינואר 2003

הבוקר העיר אותנו טלפון מהמשרד של הרופא שהודיע שהערכים בבדיקת הסוכר בדם שלי גבוהים, ואני צריכה לבוא לבדיקה נוספת של שלוש שעות. יומיים לפני הנסיעה עוד מכשול קטן בדרך שאני דוחפת בכל כוחי ללכת בה. מיד דחינו את כל רשימת המטלות בפנקס הירוק, ונסענו לבית-חולים. בישראל בחירות היום, ואנחנו לא נצביע. אחר-הצהריים, אחרי הרבה דקירות בזרועי, גיליתי שזה לא היה משנה. אריק מלך ישראל, וזו ישראל שאנחנו נוסעים אליה.

 

 30 בינואר 2003

אתמול בלילה היתה לנו מסיבת פרידה. כנראה רק כשאנחנו עוזבים, אנחנו מגלים כמה אנחנו בעצם קשורים למקום הזה וכמה אנחנו אוהבים ואהובים. אנחנו משאירים פה כמה חברים טובים, ומי יודע אם נצליח לשמור על קשר. אפילו כשגרנו באותה עיר ראינו חלק מהם רק פעם בכמה שבועות. האנשים מהעבודה היו הכי סנטימנטליים; לאמריקאים פחות קשה להביע רגשות. הישראלים בניו-יורק חיים בידיעה שיום אחד הם אולי יצטרכו להיפרד מישראלים אחרים. חלק אפילו חיים בתחושה שיגיעו יום אחד בעקבותינו. עכשיו, שההריון שלי נורא בולט, כמה מחבריי הישראלים לא התאפקו ואמרו שוב שהבן שלנו יגדל ממורמר. "למה לא חיכיתם עוד כמה חודשים?", הוא יאמר – בשביל הדרכון האמריקאי, כמובן. אני משתדלת לחייך בנימוס ולקבל הכול ברוח טובה. הבחירות כאילו התגמדו עבורי, לעומת כל המתח וההתרגשות של הנסיעה. אפילו נאום "מצב האומה" של הנשיא בוש לפני יומיים ודו"ח הפקחים שהוגש למועצת הביטחון, שני אירועים הקשורים באופן ישיר בגורלי בעתיד הקרוב, לא הצליחו לרתק אותי. כנראה כל כוח הריכוז שלי נדרש לדברים אחרים. בכל זאת נראה שתהיה מלחמה. קראתי בעיתון. ואנחנו נהיה בטווח הטילים. אילו היינו יודעים מראש מה יהיה, היינו יכולים להיות בטוחים שאנחנו לא עושים טעות. מה שנשאר לי הוא לנסות להתכנס פנימה ולהקשיב לעצמי, וכרגע אני מרגישה שאני עושה את הדבר הנכון.

בבוקר גילינו שהבדיקה הנוספת של הסוכר יצאה טוב, ואין לי שום בעיה. הדרך פתוחה לפנינו, אנחנו יכולים לנסוע. מיד אחר-כך גילינו שהמזוודות שלנו לא נסגרות. רצנו לקנות מזוודה יותר גדולה, ושלוש חברות הורידו ביחד עם רועי שלוש מזוודות גדולות וארגז ענקי של מחשב מגובה חמש קומות בפעם האחרונה. אני הורדתי את מיגל ואת עצמי. על המפה על המסך מולי, במטוס לציריך, אני רואה שלילה יורד על אמריקה ולא מצליחה להירדם. אני מבינה שאני כבר קשורה לעיר האורות, לתרבות, לכל העסק. אבל יותר מכול לאנשים. כולם ישראלים, לבד משתי אמריקאיות, חברותי הטובות, שעזרו לי להבין ולגלות את מה שלא יכולתי בעצמי. ועכשיו אנחנו מעל לאוקיאנוס האטלנטי, עצובים וחוששים ממה שיהיה.

 

 31 בינואר 2003

כשנוחתים בבן-גוריון מרגישים שזו תחנה אחרונה. שלט קטן מורה לנוסעים בטרנזיט לאן ללכת, אבל כולם יודעים שזה בלוף ואין כאן אף נוסע שממשיך למקום אחר בטיסת המשך. התוכנית שלנו היא לנסוע לסוף-שבוע אצל ההורים ולעבור ביום ראשון לדירה שלנו בתל-אביב. אצל ההורים שלי הגינה מאוד ירוקה והכול נראה מקסים. כבר התחילו הדיבורים על הנסיעה לאיקיאה. כנראה כל מעבר לעיר חדשה בעולם מתחיל בנסיעה לאיקיאה. אני בג'ט-לג וסובלת מכאבי רגליים ומכובד משקל הבטן, כך שכל נושא איקיאה ומעבר הדירה לא מדבר אלי. בינתיים, חוץ ממיחושי הגוף, הכול ירוק.

 

 2 בפברואר 2003

אנחנו כבר בתל-אביב, עברנו לדירה החדשה, היא מוארת ויפה ועדיין ריקה. מסיכות האב"כ הישנות שלנו כבר למעלה, בארון הבגדים. הלכתי לבית-קפה שהיה אהוב עלי במיוחד ברחוב קינג ג'ורג, וישבתי שם בהרגשה משונה. הרגשתי שאני כמו ביקום מקביל בסרטי מדע בדיוני. שיצאתי לרגע וחזרתי והכול השתנה, אבל אני לא יכולה לשים את האצבע על כך, מה בדיוק שונה. לכאורה, הכול נראה אותו דבר. כל האנשים בבית-קפה נראים אותו דבר, אבל אלה לא אותם אנשים שהכרתי. הם מתלבשים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר, אבל זה לא הם, אני לא מכירה אותם. זה כמו סיוט שאין להתעורר ממנו, צריך להתרגל אליו, להכיר מחדש. כל זה גורם לי לגעגועים לחברים בניו-יורק. איכשהו, אני מרגישה שיש לי איתם תקשורת יותר טובה. שאני כבר שייכת אליהם, שהם הסביבה שמגדירה אותי. אני מצטערת שהם לא באו איתנו ושוב מרגישה קצת לבד.

אותו הדבר בדיוק הרגשתי לפני שנתיים וחצי, כשנסעתי לניו-יורק. היה לי קשה בלי החברים והמשפחה, נפלה עלי בדידות נוראה אבל אז התרגלתי. במשך הזמן אנשים אחרים מילאו את החלל. כנראה זה מה שיקרה גם הפעם. הניסיון הוא מקור של נחמה.

כמנהגנו בניו-יורק, חרשנו את כל תל-אביב ברגל. יש המון סידורים לעשות. השלט הכי נפוץ בתל-אביב תלוי כמעט על כל בניין ואומר: "להשכרה/מכירה לכל מטרה". הרבה חנויות או עסקים, שהכרנו מלפני שלוש שנים וחיפשנו, פשטו את הרגל. המיתון נמצא בכל פינה, ועוצמתו מפתיעה אותנו. ברחוב אני מרגישה שאנשים שונאים זה את זה, לא נותנים זה לזה טיפת חום, חמלה או סתם חיוך נעים. משהו מהשנאה הנושבת ברחובות עיר הולדתי ירושלים, משהו מהקושי של האנשים שהעביר אותי לתל-אביב לפני שנים, הגיע גם אליה. אני מביטה בפנים של האנשים שמנסים לגמור את החודש, שלא יודעים אם תהיה להם החנות גם בחודש הבא או שכמו אחרים, גם הם יצטרכו לתלות שלט; בפניהם של הפקידים בסניף הבנק שלי, שחמקו מסבב הפיטורים האחרון וממתינים בחשש לסבב הבא. אני מביטה ולא ממש מבינה איך אותם אנשים הצביעו בבחירות בעד השארת המצב כמו שהוא. איך הם לא קמו, הזדקפו וביקשו שינוי מכל סוג שהוא. איזושהי הקלה. איך הם הביטו בעצמם וראו את הגב הכפוף מהמעמסה שהולכת ומתעצמת, ואמרו: לא נורא, אין ברירה, חייבים, נתכופף עוד קצת ונמשיך לסחוב.

 

10 בפברואר 2003

לקראת אמצע השבוע השני שלנו כאן הדירה כבר נוחה פחות או יותר, מינוס מקרר משומש שקנינו מנוכל בתחנה המרכזית והחזרנו לו. עבודה עוד אין. הפער החד שהרגשתי בהתחלה בין מי שאני כאן למי שאני בניו-יורק מתפוגג לאטו. אני מתגעגעת, אבל גם שמחה. יש לילות שאני לא נרדמת מדאגה, ויש לילות שאני נרדמת חזק ורגע לפני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון. התינוק בועט ואני תופחת עוד קצת, ומתרגשת עוד הרבה. וסדאם? אני לא יודעת, הטלוויזיה אצלנו לא מחוברת ואנחנו כל הזמן עסוקים. באנו מהגלות ואולי ניאלץ להיכנס לגלות פנימית, לפחות עד שנתאקלם קצת יותר. אי-אפשר הכול בבת אחת.

 

פורסם במגזין ארץ אחרת גליון ינואר-פברואר 2003.